גאות ושפל

פסקול:

השבוע עוד שניה מסתיים לו ויש לי הרגשה לא כ״כ ברורה אבל טובה ללא סיבה מוסברת. אני יושב על תה רימונים עם צמד עוגיות שוקולד צ׳יפס, שנייה לפני שאשקע במיקרסקופ לשיעורי הבית. את הריצה של היום אדחה למחר כי אני רוצה לחנוך את מסלול ה-4 ק״מ בבית. בין מחשבות על בחורות, על הלימודים ועל המשפחה אני מרגיש בסדר. זה בסדר של השלמה. אז שיהיו שיעורים, הם יעשו, בצורה כזו או אחרת. אכזבות יהיו אבל גם דברים חיוביים יהיו. עכשיו עשיתי גוגל על ההפך מאכזבה ואין תוצאה חד משמעית. כנראה יש מגוון דברים טובים שמתנגדים לה ולא רק משהו ספציפי. מחשבה יפה גוגל.

פסקול:

אז אני קצת מבואס. אני מתגעגע למגע של ש׳ ולקרבה שהיתה לי עם יו׳. אני מתגעגע להרגשה שמישהי נוגעת לי ברגל, אחרים שואלים מה את עושה והיא עונה תסתמו. אני מתגעגע להרגיש את הנשימות שלה בלילה. אני מתגעגע לזה שאני לא מפסיק לדבר עליה עד שאנשים אומרים לי שאני מגעיל. אני מתגעגע לחום שלה ורוצה לא לחכות שחום גופי יחמם את המיטה. אני מתגעגע להחזיק ידיים ביחד, ללעשות מסאג׳ בזמן שהיא על ההגה, לקחת את ההגה ממנה כי היא עייפה, לפנים הנינוחות של הכנת השולחן ולישיבה על הדשא.

גם הרצון שהלימודים ישכיחו את זה לא עוזר והמחשבות האלו לא עוזבות. אז יש לימודים וריצה, יש הישגים טובים אפילו, אבל איכשהוא זה מתגמד. 

פסקול:

השבוע טס לו. אני מרגיש שהייתי בגולם שלי במהלך הלימודים ובבית אני יצאתי ממנו. כאילו הייתי מנותק מהעולם או משהו דומה. לא עבדתי השבוע כלל. אני חושב שעצם תחילת העבודות במשרד סימן לי משהו בראש, כאילו אני מכריח את עצמי להתקדם הלאה. אני חזרתי לרוץ כבר שבועיים-שלוש ואני שם לב לתנועה שלי. אני הופך להיות קליל יותר בריצת 3 ק״מ ואני מרגיש מוכן ל-4. אני קצת מזייף בזמנים אבל זה משהו שאני חושב שאוכל לעבוד עליו. בירושלים נתתי 15:56 ובמרכז נתתי 16:21 ל-3 ק״מ. זה הבדל של חצי דקה ואני יודע שיש עוד מקום לשיפור. נראה לי שזה בגלל שבירושלים קר יותר אז אני טס מהר יותר בניסיון להתחמם.