גאות ושפל

בשבוע וקצת אני קורא את הספר נוילנד של אשכול נבו. בגלל שאני מסתובב איתו ובקבוק מים בכל מקום בעבודה אני קיבלתי לא מעט מילים טובות ורעות עליו. היום היה היום שהכי נהנתי לקרוא בו מאז שהתחלתי. אני אוהב לחייך מספר ואוהב עוד יותר שהוא יורד לפסים האישיים בחיי ומשמש במראה על עצמי. 

אני גם קצת התבאסתי היום כי אני גם נזכר שזה נגמר בקרוב ועם ההתלהבות שלי זה יגיע מוקדם מהמתוכנן.

מצד שני, זה נושא לשיחה קצרה עם לפחות שלושה אנשים שונים היום. 

אני שמח על פני אחרים בראשון בבוקר.

השנה נגמרת לי ואני מבין שגם החיים לא מחכים לי יותר מידי. אני בן 23. אני מתמודד לאט-לאט עם יותר סיטואציות בהן אני נכנס למשבצת של הבוגר ולא הקטן המפתיע. אני מתחיל להבין שצעיר אני לא אשאר לנצח ושאני צריך להתחיל לתחזק את הגוף הזה שלי יותר. 

פעם אני חשבתי שעד גיל "כזה" אני אשיג דברים נשגבים בחיים. עכשיו אני מבין שלחיים קצב שלהם, וגם לי קצב משלי.

יש לי הרבה זמן פנוי הערב אז החלטתי לראות את הפרקים האחרונים של עובדה. אני תמיר אהבתי את אילנה דיין ואת התוכנית בפרט. אני תמיד חשבתי שהיא סוג של פרסומת לטלעד, עליהם השלום, של בית ספר יסודי. התמימות, האמיתות, הנכונות המציקה לממשל. 

אני מסתכל וחושב לא מעט אחרי כל כתבה. מה האדם הזה חשב לעצמו ומה אני היתי עושה במקומו. זה לא ברור מאליו שאדם מקבל לידיו פקודות צה"ליות עתידיות ומחליט שהוא הסמכות העליונה והשופר של הדמוקרטיה. 

אני רוצה לחשוב על עצמי כאדם חכם ושקול. כאדם שצעדיו מחושבים. לאחר צפייה אני מבין, פעם נוספת, שאין הפרדה בין הראש ללב. שהם עובדים יחד בתזמון שסתומים משתנה. פעם זה מקבל יותר דלק ופעם השני. העדיפות היא לראש, ככה אני חושב שאמור להיות.

אנשים גדולים לא יודעים להבדיל בין אנשים לרעיונות. ולמרות המשפט הזה אני שונא את אורי בלאו.