גאות ושפל

פסקול:

אחי הפתיע אותי היום. הוא רבי ׳נוח׳ שאמור להיות חזק באמונה. הוא לא הולך לבית כנסת או מניח תפילין אך יש לו תקופות ארוכות שהוא מסתובב עם כיפה על הראש. שבתי היום למרכז ורציתי להדליק חנוכיה בבית. בהתחלה הוא לא היה בעניין אך לאחר מכן נענה והסכים לענות אמן פעמיים. כשאמרתי לו שהקפדתי להדליק גם במהלך השבוע הוא הופתע. אמרתי לו שאין מצב שלא כי זה משהו לנפש וזה מנהג שהולך בבית מגיל אפס. ממנו הבנתי שזה לא מובן מאליו. אני, האח הכי כופר מבין שלושתינו, זה שמאמין שבאמת באנו מאב משותף לנו ולקופים, זה שמאמין בכך שהחיים התחילו לפני 3.7 מיליארד שנה ולא 6000 שנה. במהלך השבוע הדלקתי לילה אחד חנוכיה עם חברים והם הופתעו מהריכוז שלי, מכך שאני מאוד חדור מוטיבציה לברך. התנקתי מהם ופשוט ירקתי את מילות הברכה. אני לא יודע למה זה טבוע בי כך, אבל זה שם. אני לא אדם דתי וחושב את עצמי כחילוני גמור שאוכל בשר-חלב יחד. עם זאת, יש דברים שקושרים אותי למקורות שלי, מקורות שאני רוצה להנחיל לילדים שיהיו לי, שיקבלו ערכים שאני גדלתי עליהם. טבעי לחשוב שהערכים שקיבלתי הם ערכים טובים, ברובם. 

אנחנו לא זוג ואת חייבת לזכור את זה. אני לא אהוב שלך ואת לא שלי. אני דואג לך ואת חשובה לי הכי בעולם, אבל אל תצפי שרק את תהיי בראש מענייני כל השבוע. אני שוכח וזה אנושי. יש לי דאגות אחרות על הראש וגם אני נוטה לסטות לדאגות אחרות, לא מתוכננות, כמו הפוסט הקודם. את מכירה את האופי שלי ויודעת מי אני. אני מרחף לא בכוונה, לא יכול להסתדר עם שני דברים במקביל עד רמה של גיחוך ולא יודע איך אני שורד בעולם.

עם ש׳, יו׳, ורי׳- עם כולן זה קרה לי ואני גרוע. אני לא יודע לשמור על קשר טוב, זה רע לי. אז נסי להיות היוזמת מתוך השלמה עם כך שיש דברים בי שלא משתנים, לא משנה כמה אני מנסה לשנות אותם.

פסקול:

יצא לי היום להתאכזב מחבר קרוב. הוא אמר שבילה את הלילה בקמפוס כיוון שהתכנון המקורי שלו היה ללמוד לבוחן שמתקיים מחר. הוא אמר שלבסוף הוא מרח את הזמן והוא לא עשה כלום. אני צעקתי עליו ואמרתי לו שהוא מאוד הרגיז אותי, שהוא חייב לקחת את עצמו בידיים ושהוא נמצא על מלגה. הטיפש הזכיר לי את עצמי בשנה א׳ לאחר למידה אינטנסיבית עם יו׳. אני אמרתי לה שאני צריך קצת אויר ושאלמד לבד חלק מהחומר. לא למדתי כמו שצריך ופשוט נתתי לזמן לעבור. ששיתפתי אותה בכך היא צלבה אותי והכניסה בי את המשמעת שהייתי צריך. היום אני זה שמרביץ משמעת באחר וזה לא כיף להיות בצד השני- מי אני שאומר לו איך להתנהל בתואר שלו?

בסופו של דבר אמרתי לו שהוא חייב להיות יותר אחראי ופחות לזרוק, שאסור לו להיות ככה כי הוא הולך על חבל דק. לא אמרתי לו שאני רואה בו אותי שהוא באמת אדם טוב בפנים, שהוא יגיע רחוק ושזה סתם קורס טיפשי שהוא יעבור. אולי הייתי צריך לומר לו.

סיור לרמון לאור כוכבים אין, זין. יומיים בהרי אילת יש וזה, מאדפאקה סופי בהחלט:)

פאקינג סילבסטר ואני רוצה לחגוג חג של אנטישמים, בא לי לראות חברים ולחייך כמו שאני רק יודע. רגע לפני תקופת המבחנים והשיט של הלחץ.

פסקול:

תמיד יש לי פינה חמה ללויד. איכשהוא הקול שלו מרגיש נכון. 

להיות המקשיב זה לא קל. להיות האדם המכיל, לראות את הסימנים הקטנים בשפה של האדם, להיות שם בשבילו זה לא קל. בסיום של שיחה ארוכה האדם אומר לי שאני מקשיב מעולה. אותו הדבר לגבי סיום של שיעור. חושבים שאני חד ואני מבין את מה שהמרצה אומר. זה לא נכון, אני לא מבין מה הוא אומר במאת האחוזים, אני מפחד לאבד אותו ולכן ההקשבה שלי נתונה רק לו. לכן, כשאני מקשיב לאדם קרוב, ורוצה להקשיב לו, אני רק שלו לאותו הזמן. אני לא יודע למה זה קורה, אני יודע שזה רק קורה. היכולת להתפקס בדבר/אדם אחד באה לי מתוך מקום אחד- להיות שם באותו הרגע (וגם מזה שאני גבר ולא יכול לעשות דברים במקביל). הדבר מתפרש כיכולת הכלה של האחר. אני לא יודע אם זה נכון אני פשוט יודע שאני יכול להקשיב ולהיות שם בשביל אותו אדם. כשהיא שאלה אותי למה אני טוב אליה אמרתי לה שאני בוחר ככה. לאחר מחשבה על כך אני אמרתי לך כי היא ראויה לכך. גם לש׳ הייתי קשוב באותה הרמה, גם לאו׳ וגם לחברים קרובים. אני מניח שזו רמת הקשבה שאותו האם מרוויח אצלי בתת מודע.