גאות ושפל

פסקול:

יום ההולדת, או יותר נכון סופ״ש יום הולדת, עבר בצורה רגועה ביחס לשנים קודמות. את שישי בצהריים אני פתחתי עם בלונים ועוגה מידידה קרובה. היא היתה נלהבת יותר ממני על יום ההולדת. בערב הלכנו לבית קפה ולסרט קומדיה. את השבת העברתי הארוחה חלבית משולבת בקובנה אצל אמא וקינחנו בעוגה שהיא הכינה. היה טעים בעיקר. שיחות, הודעות וברכות על הקיר זרמו עד היום בבוקר והיה כיף לקרוא הכל. זה כיף להרגיש נאהב ע״י אנשים שלא פגשתי/ראיתי/שמעתי שנים.

במוצ״א הרגשתי חלש אבל לא ויתרתי על ריצה וגם היום היה הדבר. אני מרגיש שאני חייב את זה לעצמי, זו התרפיה שלי. היה היום ניסוי חדש שאני אצטרך לעבוד קשה עליו, כרגיל, וגם קיבלתי ציון טוב על ניסוי קודם, שזה נחמד. פעם ראשונה שאני מרגיש שזה הסוף, שהשנה באמת מסתיימת לה. 

יום הסטודנט שבוע הבא, וזהו, מבחנים. כבר התחלתי להתכונן.

תחושה כללית: כיף לי, שלם לי. למרות שאין לי מישהי טוב לי.

פסקול:

השבוע הזה פשוט טס לי. מרביתו אני הייתי במצב של עייפות תמידית. הרגשתי שכל רגע שאני ער אני רוצה להישען על קיר סמוך ולהתחיל לספור כבשים.

היה לי גם סיור בשלישי, האחרון לסמסטר, והיה ממש כיף. נהנתי בו וממש הרגשתי טוב. בסוף אני חזרתי עייף והתעלקתי על המקלחת באוניברסיטה. באותו ערב אני לא יודע מאיפה מצאתי את הכוחות אבל התחלתי לכתוב את דו״ח המעבדה השואתית התורנית. כל חלק אמרתי לעצמי ״רק זה ומיטה חמה ונעימה״ בסוף יצא שעשיתי את מרביתו כשלמחרת כבר סגרתי כמעט את כולו. מחר אני עובר על ההגה שלו ושל הדוח המכין של הניסוי הבא וזהו. סופ״ש יום הולדת.

ערב שישי יהיה הפתעה. אין לי מושג מה יהיה. בשבת אני בארוחה אצל אמא קצת שומנים של קובנה וכאלה. 

אני לא מרגיש את ה-27 הזה. אני יודע שחבר מהתיכון כבר נשוי וממתין בשקט שאישתו תלד את ילדתם הראשונה. אני משווה את עצמי לאחרים כי זה בלתי נמנע ואני שואל את עצמי האם אני מרוצה מהנקודה בה אני נמצא. אני חושב שבגדול שכן. אמנם אני לא סיימתי תואר בגיל צעיר כמו שאני חשבתי שיקרה, אבל ככה זה, לוקח לי זמן להתגבש. 

אני מפחד שאני לוקח את החיים לאט מידי, שאני עושה יותר מידי בזמן המתאים לי ופחות מידי למה שמתאים לגילי או למה שמצפים ממני.

פסקול:

הרבה השתנה. אני התפטרתי מהעבודה היום אחרי חודשיים, בערך. לא עבדתי שם הרבה אבל כשהייתי היה כיף ומעניין. למדתי להתחבר לחלק מהחבר׳ה. אני מצאתי משהו קרוב יותר אלי וכזה שאני לא עובר את כל ירושלים ובעלה בשביל לנסוע למקום העבודה. אהבתי את האנשים אבל איכשהוא אני מרגיש לא קשור שם כי העבודה היא עם אנשים שאין לי נושא שיחה איתם. זה יישמע קצת משתחצן אבל אני באמת מרגיש שיש סוג מסוים של אנשים שאני יכול לדבר איתם באמת וכאלו שיהוו לי אתגר. אני יוצא שחצן רצח וזה מגעיל אותי, פאק איט.

כמעט וסיימתי דוח שואתי במעבדה ואני מרוצה על כך שסוף סוף זה ירד מהראש שלי, לפחות עד המעבדה הבאה וגם בה, סביר להניח, אקלל את המדריך השבור התורן שדורש שנגלחץ לו את הנעליים. פוצים עם קקטוס תקוע באחוריהם.