גאות ושפל

תמיד אהבתי את הסרט הרקולס. 

הבאנר הזה מזכיר לי תקופה הרבה יותר תמימה מהיום. אני בגיל הטיפש-עשרה והרבה לפני כל החוויות שעיצבו אותי למי שאני כיום. כל כך הרבה השתנה מאז. כל כך הרבה השתנה מהמקום ההוא, כשרק הייתי ילד. 

בעבודה אני מתחיל להריח את הסוף.עטד מעט אני אתחיל למודים אקדמאים ואעזוב. הרגשה מעורבת אבל הכרחית. אסור לי לדרוך במקום.

החודש טס לי. יש הרבה שינויים בזמן האחרון. המבצע הזה מעמיד אותי על הרגליים. אני מרגיש מתוח יותר, לכיוון מכונה משומנת ופחות לכיוון הפחד. אמא שלי מלחיצה את עצמה עד עצבים שזה מרגיז. היא תמיד היתה רגשנית אבל זה ממש מוגזם. 

חצי ראשון של החודש עבדתי משרה מלאה ועכשיו אני בקורס של העברית למשך חודש ימים. 3 פעמים בשבוע לנסוע לי-ם זה קצת מציק אבל גם משנה לי פאזה. זה כיף להפוך לסטודנט בעבודה ולהגיע לפעמיים בשבוע. הלימודים זה שינוי מרענן. הם קשים, יש הרבה מתמטיקה אבל זה שווה את הריצה קדימה. נמאס לי לדרוך במקום.

הכל מצטבר לשני קולות, אחד שלא רוצה לצאת מהקונכיה והשני שצועק שאני חייב לפרוס כנפיים. אני משתדל להאזין לשני ופחות לראשון.

2pac

העבודה מתחילה לשחוק אותי ולהוציא את המיטב ממני. זה רק עניין של זמן אבל אני מתחיל להרגיש את זה. קצת לחוץ לי שם ואני מתחיל להתעצבן על דברים מטומטמים שמבקשים ממני. מתחיל להימאס לי שאין ל שם חופש.

חודש יולי נכנס ואיתו גם האוירה הקלילה של קיץ לתוך הנשמה. אין לי מושג למה לקח לי כל כך הרבה זמן לי להכניס אותה אבל היא בנפש, אני משתדל לתת לה להשתלט על סדר היום ולהנות תוך כדי.

המצב בארץ לא טוב לי ולא טוב לה. זה לקחת את העבודה הביתה ולא בא לי על זה. אני רוצה להמשיך לשים אוזניות בכניסה וביציאה מהעבודה בלי להסתכל מעבר לגב במתח.