גאות ושפל

פסקול:

פרס היה דינוזאור. כמה הוא ראה, כמה הוא עשה כמה הוא היה שם. כל אירוע מרכזי הוא היה שם. אני באמת לא יכול לחשוב על אדם נוסף שהיה שם בכל נקודת מפנה. העדות לכך היא כמות האנשים המגיעים להלוויותו בשישי. הוא גורם לי להרגיש עניו יותר כלפי המציאות שאנו חיים בא. הוא גורם לי להפנים את מקצוע הגיאולוגיה, שאנו שבריר קטן על מארג הזמן והמרחב, שלא משנה כמה ארוכים החיים שלך, הם יסתיימו.

השבוע עבר לו מהר מידי. כמעט ולא הרגשתי אותו. אפשר לומר שהתקופה הזו של שקט תעשייתי, של חוסר בלימודים, עוברת מהר מידי. זו כנראה המהות של תקופות יובש, יש להן הרגל להיגמר מהר. אני מתחיל לחשוב כבר על ישיבה בכיתה ומתחיל להתגעגע מעט לחברים מהלימודים. בינתיים אני יושב בערבים עם חברים מהמעונות וכאשר הם מתחילים להעביר פייסל אני מתחפף.

אני חזרתי לרוץ ברגשות מעורבים. אני יודע שאני צריך לחזור לעצמי ושזו תקופת סבל קצרה, שבועיים-שלושה ואני אתחיל להנות זה כמו שאני רוצה וזוכר. יש לי רגשות טובים לעתיד הקרוב. באים בטוב החגים.

פסקול:

הסופ״ש עבר בצורה שקטה. עכשיו כשהרוסי הגדול בחו״ל אין מה שמלכד את החבורה ואנחנו מרגישים את זה. הוא סיפר שעלה על הגה המטוס לראשונה בשבת ושהיה ממש טוב. היום הייתי באיקאה, פחות משעתיים כבר הייתי בבית עם מה שרציתי. קניתי קופסא, כוס, סט מדפים מפח ובובה של דוב לילדה. אמרתי לה שקוראים לו דובי ושהוא חבר של כבשה הכבשה, שתדאג להם יפה ושתתנהג אליהם בעדינות. הילדה בתורה נתנה את דובי לחבר שהיה לה בעוד היא מחבקת את כבשה. הטיול היה שווה רק כדי לראות אותם יחד.

אמא מדאיגה אותי אבל אין לי יותר מידי מה לעשות, היא אוכלת את מה שהיא בישלה.

עוד שבוע בדיוק ראש השנה ואני מת על התקופה הזו של החגים, מכופתרת, גילוח, רעננות, סתיו ומשפחה. כולם מתכנסים לחודש רציף שאחריו אני הולך לקבל סט פיצוצים מהלימודים. עד אז, אני מנקה גופות.

פסקול:

אז השבוע הזה טס לי. בין מחשבות על יו׳, שחר, שני, או׳ ושאר נפשות פועלות בחיי הבנתי שהן סך הנשים בחיי אשר יחד עימן התנסתי באהבה שאינה משפחה. היו עוד כמה אך הן לא משמעותיות, כנראה, או שלא תפסו את ליבי מספיק חזק כדי שארגיש כמיהה אליהן. אני צריך להתחיל עם שני.

במהלך ניקוי חיות מתות יצא לי לתהות על משהו שחבר אמר. הוא שאל אותי אם אני משתעמם בעבודה וזה שלח אותי לחפור. הגעתי למסקנה שקצת, אבל מאחורי כל פוחלץ של ציפור עומד סיפור אחר. היה אחד במגרה משנת 1969 ולצידו אחרים מ-1910. כל אחד משהו אחר, מקום אחר, חוויה אחרת של ישראל אהרוני, לא השף, או אדם אחר. המחשבה שהם ממש ישנים ומחזיקים סיפור בלתי רגיל גורמת לי להתעסק איתם בכבוד, רגע זה לא נשמע טוב. 

ביומיים האחרונים אני חזרתי לשמוע קצת מוש, מוקי, התקווה 6 ושאר מוזיקה זורמת. 

אה! יש גם חצי עונה של ריק ומורטי לדפוק הסופ״ש. כמה גאונים היוצרים שזה מדהים.