פאנפיקי פורטל =)

פרק 9: קולו של דאדלי

"דאדלי???" אמר הארי בפה פעור, "בן הדוד שלי דאדלי?"
"יש לך עוד בני דודים?" שאל נוויל בהרמת גבה.
"לא," ענה הארי ונשען לאחור, "אבל שדאדלי ירצה לדבר איתי? למה?"
"אל תשאל אותי," אמר נוויל, "זה בן הדוד שלך."
"אולי זה חשוב," אמרה הרמיוני וקמה ממקומה, "אני חושבת שאנחנו צריכים ללכת לראות אותו."
"לפחות מתוך נימוס. וחוץ מזה, איך אתה יודע שלא קלייר היא זו שרוצה לדבר איתך? " הוסיף רון, לאחר שראה את הבעת פניו של הארי.
"בסדר, בסדר," נאנח הארי, לוקח עוגיה בהיסח דעת מתוך חבילה אחת מבני רבות שהגברת וויזלי שלחה איתם.
"אתה בא גם?" שאל הארי את נוויל.
"לא, לפי כל התיאורים שלכם, אני חושב שאני אוותר על התענוג," אמר נוויל בחצי חיוך, "לא, באמת. אני מעדיף להישאר כאן."
השלושה עזבו את החדר, משאירים את נוויל עם המכתב מהוריו.
"ובדיוק כשחשבתי שכבר נפטרתי מהדרסלים..."

לאחר שטעו בדרך מספר פעמים, וחלפו לפחות פעמיים על פני סבתו של נוויל – ששילחה בהם מבט חמור סבר – הם הצליחו למצוא את הדרך החוצה.
הארי מעד קלות בעוברו את סף הדלת, ששכח להזכיר לעצמו שיש שם ירידה קלה, ונאחז בכתפיהם של חבריו כדי לשמור על שיווי המשקל. הוא הרים את ראשו כלפי מעלה ונתקל בגופו המאיים של בן דודו כשלידו עומדת חברתו, קלייר, אור השמש משתקף בעיניה החומות-ירקרקות.
"אז מה רציתם?" שאל הארי וניסה להיראות גבוה יותר. זה לא עבד, ליד דאדלי הוא נראה קטן מתמיד. הוא התנחם בעובדה שלפחות רון התנשא לגובה גדול יותר גם משל דאדלי.
"אתם לא מזמינים אותנו להיכנס?" אמרה קלייר בהדגשה.
"אה, כן... אני חושב שהסלון פנוי, או הטרקלין..." גימגם הארי, "אה, החדר שבכיוון ההוא."
לאחר שנכנסו כולם והתישבו על הכורסאות הנוחות להפליא, הרמיוני סגרה את הדלת.
הארי הציע לדאדלי וקלייר עוגיות מתוך הקופסה,שמשום מה עדיין החזיק בידיו.
קלייר דחתה את ההצעה בנימוס.
למרבה ההפתעה, דאדלי סירב גם לאחר שהארי הבטיח לו שהגברת וויזלי היא טבחית נהדרת. במחשבה שנייה, אולי זה לא היה כל כך בלתי צפוי. הארי, ובוודאי גם דאדלי, עדיין זכר את מה שקרה לאחר שדאדלי אכל מסוכריה מעשה ידי משפחה זו, ובפרט פרד וג'ורג'. הארי הנהן בראשו והניח את קופסת העוגיות על השולחן העתיק.
קלייר נגשה אל החלון, ותוך כדי שהיא מביטה לצדדים, היא סגרה את הוילונות ופתחה בסיפורה.
"יש שמועות..." היא אמרה בקול שכמעט ולא עלה על לחישה, "שמועות פוקדות את כל רחבי הארץ, שמועות בנוגע למעשיו של זה שאין לנקוב בשמו..."
"וולדמורט?" קטע את הארי בלי לחשוב. קלייר נרתעה מעט למשמע השם. דאדלי נשאר מקובע במקומו. הוא לא הבין את נוראותו של וולדמורט, או מה רבה הייתה הסכנה שבחזרתו לשלטון.
"כולנו יודעים על מעשיו הנוראים, ואתה יותר מכולם," חזרה קלייר, "אבל עכשיו, לאחר שהשיג את רוב מטרותיו, מה תהיה מטרתו הבאה? מטרה שתסמן את ניצחון צבאו על זה של דמבלדור, מקור בלתי נדלה של קסם?"
"הוגוורטס," מילמלה הרמיוני.
"אבל אם זאת המטרה הבאה שלו," שאל הארי, "למה הוא לא מימש אותה עד עכשיו? היה לו די והותר זמן לכך."
"הארי," הרמיוני ניגשה לענות לו, אבל קלייר השיבה במקומה.
"הטירה מוגנת על ידי לחשים וכשפים עתיקים, שאת מרביתם איש אינו יודע. זה לא דבר כל כך פשוט. אתם לא קוראים כלום? הכל כתוב בפירוט בהוגוורטס: תולדות החל מעמוד-"
"267," השלימה אותה הרמיוני.
"יופי, עוד מישהי כמו הרמיוני," סינן רון אל הארי, "כאילו שאחת לא הספיקה לנו..."
"אבל למה את מספרת את זה לנו? איך אנחנו יכולים לעצור אותו?" שאל הארי.
"אתה הנבחר," ענתה קלייר, "אם מישהו יכול להביס אותו זה אתה. אתה היית חביבו של דמבלדור."
הארי הרגיש מדוכדך עוד יותר, אולם זה כלום לעומת מה שהרגיש דאדלי. דאדלי שלבד פחד מהארי רק על סמך העובדה שהחזיק שרביט בידיו, בוודאי פחד ממנו כפליים כעת למשמע כל הסיפורים הקשורים בו ובוולדמורט.
"אני הייתי אחת מאלו שהאמינו לך כשאמרת שהוא חזר," המשיכה קלייר, "וגם האמנתי שניתן לנצחו... אך הזמן פועל לרעתנו, עם כל דקה שעוברת אתה-יודע-מי מתחזק, ואם התוכנית שלו תצליח, הוא יהיה כמעט בלתי מנוצח."
"יותר בלתי מנוצח ממה שהוא עכשיו, בכל מקרה," הוסיף הארי.
"כבר היינו כאן יותר מדי זמן," אמרה קלייר, "אנחנו חייבים לעזוב. אם מישהו ישאל, מעולם לא היינו כאן."
קלייר פנתה ללכת מלווה ברון והרמיוני, אך דאדלי נותר במקומו, הזדמנות מצויינת להארי להחליף איתו כמה מילים, לבד.
"למה באת?" סינן הארי.
"היא אמרה לך," אמר דאדלי במתק שפתיים, זרועותיו שלובות.
השתררה דממה שבמהלכה קמו השניים ממקומותיהם וניגשו אל הפתח.
"שמעתי שאתה עשיר ומפורסם כאן," אמר דאדלי לבסוף.
"כך אומרים..." סיים הארי בקצרה.
"אתה בא?" נשמע קולה של קלייר, לאחר זמן מה, מן החדר הסמוך.
"כן, אני כבר מגיע," קרא לעברה דאדלי.
"להתראות," אמר הארי.
לרגע קט נדמה היה שהשניים קפאו אך לבסוף הם לחצו ידיים, דבר שלא קרה מעולם.
"במחשבה שנייה," אמר דאדלי לפני שעזב גם הוא את החדר, "אני חושב שאקח אחת מהעוגיות האלו."
הארי הגיש לו את אחת מעוגיות הזנגביל, ומבטם נפגש פעם אחת אחרונה.

"אז זאת הייתה קלייר..." אמר רון בהשתהות, לאחר שדאדלי וקלייר עזבו.
"אני חושבת שהם יהיו זוג יפה," אמרה הרמיוני ולקחה נשימה ארוכה, "שנחזור אל נוויל?"
"כן, אבל בואו נתעתק," ביקש הארי, "כבר נמאס לי ללכת כאן לאיבוד."
"עשינו עסק," השיבו רון והרמיוני בחיוב.

לאחר שהתעתקו, אל מחוץ לחדרו של נוויל, הארי, רון והרמיוני מצאו אותו שקוע במכתב, עיניו מקובעות ואדומות למדי. למען האמת, הוא בכלל לא הבחין שהם כלל נכנסו לחדר.
"היי, נוויל," אמרה הרמיוני בשקט. נוויל קפץ ממקומו.
"או, היי," אמר. שתיקה השתררה בחדר.
"מה הם אמרו לכם בסוף?" התעשת נוויל.
"כל מיני שמועות על וולדמורט," אמר הארי בעייפות, "נספר לך אחר כך. מה איתך?"
"אני בסדר, למה שאני לא אהיה בסדר?" אמר נוויל, אך קולו שהיה גבוה מהרגיל הסגיר אותו.
"זה בסדר, נוויל," אמר רון בעדינות.
"זה פשוט," הוסיף נוויל לאחר מחשבה. "יש לי תחושה שהם מנסים להגיד לי משהו... אני בטוח... אני יודע, אני מרגיש את זה... אני רק לא רואה את זה..." קולו נשבר. הוא קינח את אפו.
"נוויל, אתה יודע שאסור לך ללכת לבקר אותם..." אמר הארי, לפי שנוויל הצליח להגיד בעצמו את מה שהיה על ליבו.
"אני יודע..." אמר נוויל בכאב, וקינח את אפו בשנית.
"נעזור לך לפתור את זה," אמרה הרמיוני, והתיישבה לצידו של נוויל.
"אם הרמיוני לא תצליח לפתור את זה, אז אף אחד לא יצליח," הכריז רון בעליצות מעושה.
הרמיוני הסמיקה.
"אבל קודם כל, מה דעתכם על מעט מ-" רון פתח את אחת מן החבילות, שנחו בשלווה בתוך מזוודתו, "-פשטידת בשר ותפוחי אדמה שאימא שלי שלחה איתנו, כי אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא אכלתי כלום מאז הבוקר."
ארבעתם הסכימו שקודם עדיף להם לאכול, והם הוציאו גם מספר בקבוקים של מיץ דלעת ובירצפת.
הארי אכל בתיאבון. מרוב כל האירועים שהתרחשו, הוא בכלל שכח לאכול. הוא נתן להדוויג לשתות קצת ממיץ הדלעת שלו ולכרסם את האוזן שלו. הארי חשב שהיא הייתה מסכנה. בגלל החשש שיגלו אותם, הדוויג הייתה צריכה להישאר בכלוב שלה והוא לא היה יכול לתת לה להסתובב חופשיה. רוב הזמן היא התנהגה יפה.
האוכל וההבטחה שהם יצליחו לגלות מה אומר המכתב, בהחלט הצליחו לרומם את מצב רוחו של נוויל.

"הממ...כלום לא ישווה לכוחה של האהבה, אפילו לא כוחו של אדון האופל'," הירהר הארי בעודו ממלמל לעצמו מספר פעמים את המשפט, "זה מה שדמבלדור תמיד אמר. וולדמורט אף פעם לא הבין את זה. ולחשוב שהוא ציפה שדמבלדור ימנה אותו למורה בהוגוורטס."

נראה היה כי כל אחד מהארבעה התמקד בנושא אחר, נוויל קרא שוב ושוב את המכתב לעצמו, מדגיש כל משפט. הרמיוני לקחה לידיה קלף והחלה לשרבט עליו במהירות תוך שהיא שולחת מבטים חטופים במכתב. הארי התרכז במשמעות של כל מילה אך את מעשיו של רון הוא לא הצליח להבין. רון התרכז בפינה אחת של הדף ולא הסיט ממנה את מבטו.

"בהתחלה ניסיתי לחלק את המילים לקבוצות ולקחת ראש של כל מילה, אבל זה כנראה לא זה. חשבתי שיכול להיות שמדובר בפעולות עם מספרים או שכל מילה מסמלת משהו. היה לי חשד שייתכן שכל מילה מציינת למעשה מילה בשפה אחרת, אבל גם זה לא הצליח. לא משנה מה ניסיתי לא הצלחתי לפענח את הכתוב בכל הדרכים האלו ולכן אני חושבת שאנחנו צריכים ללכת אחורה," סיפרה הרמיוני ארוכות.
"אז חזרנו לנקודת ההתחלה," סיכם רון בקצרה.
"אז זהו... שלא," הודיעה הרמיוני.
השלושה הנותרים הביטו בציפייה למוצא פיה.
"אני חושבת שאני יודעת במה מדובר," הרמיוני אספה לידיה את גיליון הדרובלים והצביעה עליו, "שמתם לב שיש פה מסר שחוזר על עצמו מספר פעמים?"

"המכתב הזה מאוד מחושב, יש כאן משמעות לכל מילה, יש לו גם חשיבות מאוד גבוהה. שימו לב לאופן שבו הם בחרו למסור את ההודעה הזאת, יש כמובן קטעים שחייבים להופיע, אבל אינני חושבת שהמטרה של מכתב זה הוא להודיע שהם בסדר, יש בו יותר מכך. הקטע הראשון הוא כדי להסביר לך, נוויל, מה בדיוק מתרחש. יש כאן עוד כמה קטעים שמסבירים מה עליך לעשות, אך מה שאמור לעניין אותנו יותר אלו הקטעים שלא עוסקים בכך, אלא העוסקים בוולדמורט."
"הם מאוד לא רוצים שסודם יתגלה..." הירהר הארי, "הרי הם תיכננו כל פרט בקפידה במשך שלוש עשרה שנים, ובמשך כל אותן השנים האלו הם המשיכו בתוכנית הזאת, אבל אם אוכלי המוות רק רצו למצוא את וולדמורט אז אין בכך יותר צורך, אני צודק? הרי יועילו לנו עכשיו עוד הילאים, לא?"

"הם נלחמו בו, נכון?" אמר רון, "הם ניסו לעשות בדיוק את מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו-"
"הם חיפשו את ההורקרוקסים," אמר הארי לפתע וקטע את רון, זה היה מאוד ברור לו כעת. זו הייתה הדרך שניסו ההילאים להילחם בו.
"הורקרוקס?"
"אה, חלק מנשמה שניתן להפריד אותה מהגוף כש… אה, רוצחים מישהו," נידב הארי הסבר, "זו דרך להפוך מישהו לבן אלמוות. לוולדמורט יש, אה, היו שישה כאלו."
"אז זה לא דבר טוב," הסיק נוויל.
"לא, ממש לא."

"נוויל," פנתה אליו הרמיוני, "אתה בעצמך אמרת שכאשר ההורים שלך הותקפו, אוכלי המוות ניסו לגלות את מקום הימצאו של וולדמורט, אבל מדוע שאוכלי המוות יחשבו שהוריך ידעו היכן הוא נמצא?"
"הם לא רצו לדעת איפה וולדמורט-" אמר הארי.
"הם רצו לדעת איפה ההורקרוקס שלו," השלים נוויל.
"אני משערת שהוריך עלו על משהו זמן מה לפני שהם הגיעו אליהם," אמרה הרמיוני,
"זאת הסיבה בוודאי מדוע הם לא יכולים להיחשף, כי המידע שידוע להם הוא עדיין רלוונטי לימינו, ווולדמורט יודע זאת."
"כשחושבים על זה," אמר רון, "זה נשמע מאוד הגיוני, אני לא מבין איך לא עלינו על זה קודם."
הארי קם לפתע ממקומו, הוא נעצר לזמן מה כשחלף על פני ההגיגית אך המשיך לעבר שידתו של נוויל.
"לאן אתה הולך?" שאל רון בבילבול, אולם הארי לא שם ליבו אליו. הוא הרים את התמונה שנחה על השידה.
"מסדר עוף החול המקורי..." לחשה הרמיוני.
"נכון," אמר הארי.
"אני לא בדיוק מבין לאן אתה חותר..." אמר רון כאשר הארי עבר באצבעותיו על האנשים בתמונה.
"אנחנו יודעים את מי הוא הרג עכשיו."
"מה, את מי?" שאל נוויל.
"זאת," הצביע הארי על אחת מהנשים, "דורקס מדואוז, 'וולדמורט רצח אותה במו ידיו...'."
מילותיו של מודי הדהדו בראשו. זו הייתה זאת.
"אתה אומר שההורקרוקס נוצר כתוצאה מההרג הזה?" שאלה הרמיוני, "זה אפשרי, הרי לוולדמורט היו הרבה מאוד עוזרים שיהרגו בשבילו אז אם הוא הרג אותה אז..."
"וולדמורט היה מאוד מדויק בנושא הזה, אולי גם עליה היו דברים שאנחנו לא יודעים, הוא בחר באנשים משמעותיים. אני לא אתפלא אם מישהו שהיה במסדר, כלומר אויב רציני ייחשב כניצחון לצד שלו," הארי המשיך להתהלך בחדר.
"זה עוזר לנו?" נוויל העיף מבט בתמונה.
"עכשיו אנחנו יודעים אולי במי הוא השתמש, כלומר באיזו תקופה זה קרה."
"אבל אנחנו מתבססים על ניחוש," אמר נוויל, "אנחנו אפילו לא יכולים לדעת אם זה ההורקרוקס המסויים הזה."
"נוויל צודק," הסכימה איתו הרמיוני, "אני חושבת שעדיף שנשיג עוד מידע לפני שנשער השערות."
הארי לא הניח לעניין, הוא היה בטוח כי דורקס מדואוז שימשה את וולדמורט לרקיחת הורקרוקס, גם אם לא את זה שגילו הוריו של נוויל.
"אז מה עושים עכשיו?" שאל נוויל ארוכות.
"בודקים תקופות," אמר רון, "אנחנו צריכים למצוא תקופות משמעותיות עבור אתם-יודעים-וולד-מורט, מקומות חשובים, כאלו שהוא ירצה להנציח."
"אני חושבת שאעיף מבט נוסף במכתב ההוא," אמרה הרמיוני ופנתה הצידה, "אנסה למצוא עוד רמזים."
רון והארי התפנו לספר לנוויל על שיחתם עם דאדלי.
עיניה של הרמיוני המשיכו לרפרף על המכתב גם דקות ארוכות לאחר שהאחרים כבר עברו לדבר על נושאים אחרים. היא ניסתה לחבר את כל המחשבות יחדיו.
"כן, אנחנו נישאר כאן לפחות שבועיים," נשמע רון אומר בהיסח הדעת.
הרמיוני המשיכה להתרכז במסר.
"לפני שנפעל בדרך כלשהי," הארי הוסיף, אך הוא עצמו המשיך לחשוב על אותו ההורקרוקס.
הרמיוני הביטה בגיליון בריכוז רב.
הם נראו מאוד שקועים בעניין כשלפתע נשמע קריאה.
"אני יודעת איפה זה!"

פרק 10: בחזרה להוגוורטס

שבועיים כבר עברו מאז אותו יום בו הגיעו הארי, רון והרמיוני אל נוויל וגילו את המסר מהוריו. שבועיים, כדי לא לעורר חשד, כדי להטעות את האויב. שבועיים בהם היה לארבעה מספיק זמן לתכנן את מעשיהם בקפידה.
הם הולכים לחדור להוגוורטס. והיה להם לפחות יתרון אחד: מפת הקונדסאים.

הארי ארז את חפציו. החדרים בהם שהו הארי, רון והרמיוני במהלך השבועיים האלו נראו כמו לאחר קרב ממושך, למורת רוחה של סבתו של נוויל, שלמרות שלא העירה להם דבר על כך, הארי היה בטוח שלפחות פעמיים הוא ראה אותה מבקשת מנוויל שידאג להזכיר להם לסדר אחריהם.
גם הספרייה לא נשארה מחוץ לתחום. את רוב זמנם הם בילו למעשה בספריה, עוברים שוב ושוב על עשרות ספרים מאובקים, (או כמו שרון קרא לזה: יום טיפוסי בחייה של הרמיוני), שנשארו פתוחים על השולחנות המאורכים.
"אתם מוכנים?" שאל הארי.
"אתה יכול להיות בטוח," ענו רון והרמיוני ביחד.
"להתראות נוויל."
"להתראות," הוא השיב, "ובהצלחה."
ובהבזק אחד הם כבר לא היו שם. הם היו בצריף המצווח, שגם לאור יום נראה מצמרר למדי, עם עדות קלה בלבד למה שהתרחש שם לפני ארבע שנים. לפחות הם ידעו שהוא לא רדוף, זאת בהנחה שאף אחת מהרוחות שגורשו מהוגוורטס החליטה לעבור לשם. זה יכול להיות די מפחיד להיתקל שם בטעות בברון המגואל.
על פי התכנון המקורי הם התכוננו ללינה בצריף המצווח למשך הלילה ומשם יעשו את דרכם אל עבר הטירה.
"הארי, זה אתה?" הרמיוני ירדה במורד המדרגות כששרביטה מאיר את דרכה. שערה הזדקר עוד יותר מתמיד ונעמד בצורה משונה אשר אור השרביט העצים אף יותר.
"אה?" נשמעה קריאה מצד השולחן ברעוע, הארי היה ישוב לשולחן כשבעזרת שרביטו המואר הוא עובר על גיליונות קלף רבים הנושאים לחשים עתיקים. מפת הקונדסאים הייתה מונחת בצד מקופלת.
"אתה צריך לצבור קצת שינה לקראת הימים הבאים," ענתה הרמיוני כשהמשיכה להתקדם אל עבר השולחן.
קול חבטה עז נשמע מהקומה העליונה, שבעקבותיו נשמעו צעדים מהירים במדרגות.
רון הגיע לחדר גם הוא כשהוא עוטה על פניו ארשת מבולבלת. "אז לא הערתי אתכם," הוא אמר בצרידות, ושפשף את עיניו.
"הארי עוד מעט הולך לישון," אמרה הרמיוני וגלגלה את עיניה אל עברו של הארי.
"אני רק חייב לעבור על הדברים האלו כאן לפני שתזרח השמש," הארי אמר נמרצות.
"אתה מקשה על עצמך יותר מדי," אמר רון.
"נלחמנו פעם אחת לא? וראיתם מה קרה…" אמר הארי בזעם.
"לא היינו מוכנים הארי! לא ציפינו שהם יגיעו כל כך מהר למכתש!" הרמיוני הרימה את קולה.
"היינו אמורים להיות מוכנים!" קרא הארי, "אני לא אתן לדבר כזה לקרות שוב!"
"כרגע אתה צריך לישון!" אמר רון בקול מתוח.
"אתם לא ראיתם אילו הגנות הוצבו על ההורקרוקס האחרון שרדפנו אחריו!" אמר הארי, "אין לנו מושג בפני מה נתייצב עכשיו!"
"לא יעזור במיוחד אם לא נגיע בשיא כוחנו לשם," אמרה הרמיוני בשקט.
"גם אנחנו הולכים להיות שם," אמר רון, "למה אתה לא יכול לחזור לישון?"
"כי אני הארי פוטר!" נקש הארי בזעם על השולחן וגרם לשרביטו לפלוט ניצוצות, "אני הנבחר! אני הוא זה שייאלץ בסופו של דבר להילחם בו! בעיניהם אני התקווה היחידה!"
"אתה רוצה לשבת?" שאלה הרמיוני בשקט ושלפה כיסא נוסף שהיה מונח לצד השולחן שאליו הארי צנח מייד, "רק דאגנו לך."
"אני יודע," השיב הארי בעייפות ולקח את המפה לידיו, "זה פשוט להיות כאן שוב... עם כל ה-".
בתחילה הוא לא הבחין בקווים הדקיקים שנפרשו על המפה והרכיבו מילים, היה זה רק מאוחר יותר, כאשר הבין שלא אמר את הלחש לגילוי המפה.
"המפה לא מתארת את שטחי הוגוורטס," אמרה הרמיוני בהרמת גבה.
"נכון. היא לא," אמר הארי.
"בטח הפעלת אותה כשנקשת עם השרביט," אמר רון כלאחר-יד.
"כנראה שכן..." היסס הארי.
"מה כתוב שם?" רון קם ממקומו וניגש אל המפה.
האדון רך-כף מוסר לאדון קרניים, תראה עוד פוטר.
"או, אלוהים..." אמרה הרמיוני.
דמעות נקוו בזווית עינו של הארי, אך עם זאת הרגשה של תקווה הציפה אותו.

האדון ירחוני מעוניין להעיר שהוא חשב שפוטרים הם זן נכחד.
האדון קרניים מבקש לדעת האם קיים קשר משפחתי.
האדון זנב-תולע מבקש להסכים עם האדון ירחוני.

הארי הושיט את שרביטו לפנים, ליבו פעם בעוצמה, מילה אחת הייתה בפיו:
"כן. הארי ג'יימס פוטר, הבן של ג'יימס."
המילים שעיטרו את המפה התחלפו במילים אחרות, שהביעו טון אחר לגמרי.

לילי?

הארי הנהן בראשו.

"אה, כן, כן, ברור," אמר הארי וטפח עם שרביטו על המפה.

האדון רך-כף מוסר לאדון קרניים, יפה.
כל האדונים מצטרפים לאיחול ברכת מזל טוב לאדון קרניים.
האדון קרניים מבקש מהאדון רך-כף את חמשת החרמשים המגיעים לו, ובנוסף, מבקש לדעת האם הארי ג'יימס פוטר הינו בן יחיד.

"כן," ענה הארי בעצב ונזכר לפתע בזיכרון של הוריו.

האדון זנב-תולע מוסר כי השם בוודאי הולם אותו.
האדון רך-כף תוהה האם הארי ג'יימס פוטר ניחן ביכולות הקווידיץ' של אביו.

"אני משער שכן," ענה הארי, "נבחרתי להיות המחפש בשנתי הראשונה."

האדון זנב-תולע מהרהר האם שינו את החוקים.

"לא," השיב הארי, "הייתי יוצא דופן."

האדון ירחוני מוסר לאדון קרניים שזהו הישג שאפילו הוא עצמו לא הצליח להשיג.
האדון קרניים חייב לציין שהוא התרשם.

"אפילו זכינו בגביע, בשנה השלישית, וגם בחמישית ובשישית," אמר הארי בגאווה, עם דמעות בעיניו.

האדון רך-כף דורש לדעת אם הארי ג'יימס פוטר שובץ לגריפינדור.

"כמובן," ענה הארי, "לא היה יכול להיות אחרת."

האדון זנב-תולע מעוניין לדעת מהו גילו של הארי ג'יימס פוטר.

"שש עש... שבע עשרה, היה לי יום הולדת לא מזמן."

האדון קרניים מאחל להארי ג'יימס פוטר מזל טוב.
האדון ירחוני מרגיש צורך לציין שהארי ג'ייימס פוטר מבוגר מהאדונים הנכבדים עצמם.

"זה מרגיש כאילו הם מבקרים אותי," העיר הארי לרון והרמיוני ואז הבחין שהם לא שם יותר.

האדון רך-כף מבקש לדעת האם הארי ג'יימס פוטר מתעתד להיות הילאי.

"רציתי, אה, אני, אה, די כבר כן, אבל לא באופן רשמי."

האדונים שמעו לאחרונה ממקור ראשון שסבר-מאוס התמנה להיות מורה בהוגוורטס. הם מעוניינים לדעת איך הוא מסתדר.

להארי לא היה חשק לענות על שאלה זו, הנה אביו וכל חבריו בתקופה אחרת לחלוטין, לא יודעים שבעוד מספר שנים הכל התהפך לגמרי, שניים מהם ימותו, דמבלדור יהרג גם כן והכל יתחיל כאשר אחד מהם יחליט לחצות אל עבר הצד השני.

היו כל כך הרבה שאלות שרצה להפנות אליהם וכל כך הרבה שאלות שלא היה יכול לשאול. זה פשוט עוד לא התרחש בחייהם.

האדון ירחוני מבקש לדעת איזה מן אבא הוא האדון קרניים.

האדון קרניים מסכים עם האדון ירחוני.

מילים אלו נענו בדממה מצידו של הארי.

האדון זנב-תולע מפציר בהארי ג'יימס פוטר לענות.

"אני בטוח שהוא היה יכול להיות אבא מעולה," ענה הארי במרירות.

האדון ירחוני איננו בטוח כי הבין את התשובה.

שאלה זו גם איננה מצאה חן בעיניו של הארי אך מזאת לא יוכל להתחמק, על כך הוא חייב לענות. גם אם יהיה קשה לו לספר להם את שקרה.
"הוא..." אמר הארי בקול גבוה מאוד מהטונים הרגילים בהם הוא מדבר, "...מת."

אוי....

מה עם לילי?

"גם," ענה הארי בגרון חנוק, "שניהם נרצחו, מתו כדי להציל אותי." הנימה המשועשעת בתשובות האדונים הלכה וגוועה.

....

האדונים מוסרים תנחומים.

אז... מה איתך?

"גדלתי עם... הדודה פטוניה, אחותה של לילי, בעלה ובנם."

האדון קרניים מוסר שהוא חשב שלילי הגיעה ממשפחה של מוגלגים.

"כן," אמר הארי בלב כבד, "הם לא סיפרו לי שאני קוסם, עד שהאגריד הגיע."

האגריד? מממ.... הם לא סיפרו... לך?

"לא, הם לא רצו שאני אהפוך לאחד."

האדון רך-כף דורש לדעת מה עלה בגורלו שכן הוא חשב שאם לקרניים יהיה בן הוא יהיה האפטרופוס.

"מרבית שנותיי לא ידעתי על קיומו, הוא היה בכלא. אזקבאן-"

אזקבאן?! לא יכול להיות.

"-הוא הואשם ברצח של מוגלגים, ביניהם זנב-תולע," הארי בלע את רוקו. "אבל זה לא היה הוא," הוא הוסיף במהירות, "הוא לא היה זה שגילה לוולדמורט את מקום המסתור של הוריי."

אני עדיין שם?

"לא," ענה הארי, "הוא ברח מהכלא, לפני ארבע שנים, כשהוא גילה שזנב-תולע עדיין בחיים. זנב-תולע היה המרגל, הוא גילה לוולדמורט על... על ההורים שלי... הוא רצח את... אותם אנשים... הוא הפליל את...סיריוס. ועכשיו סיריוס מת. נרצח בידי בלטריקס לסטריינג' לפני שנתיים."

לסטריינג'? החבר שלה?
האדון זנב-תולע מוסר שזה לא נכון. הארי ג'יימס פוטר בבירור משקר.

"זה נכון..." אמר הארי וקולו מביע תיעוב גדול, "גילינו את זה כאן, בצריף המצווח, פרופסור לופין היה כאן."

הייתי שם? כאן בהוגוורטס? אני פרופסור?

"דמבלדור מינה אותו למורה, התגוננות מפני כוחות האופל, המורה הכי טוב שהיה לנו מעולם. לימד אותי להפיק פטרונוס, שלבש צורה של אייל. לצערי, הוא עזב לאחר שנה, סנייפ גילה לכולם שהוא אדם-זאב."

אז זה נכון?

"זנב-תולע חזר אל וולדמורט ועזר להשיבו למלוא כוחותיו."

להשיבו?

"הוא... בלילה שבו הוא רצח את... הוריי, הוא ניסה לתקוף אותי, אבל בגלל שאימא שלי מתה כדי להציל אותי, הכישוף חזר אליו והוא הפך להיות צל של עצמו. אני נשארתי עם צלקת. ברק. וחלק מכוחותיו."

חלק מכוחותיו?

"אני יכול לדבר עם נחשים, אני לחשנן. יכולתי לראות את המחשבות שלו."

ועכשיו, מה תוכניותיו, כשחזר?

"דמבלדור מת. נרצח בידי סנייפ, ראיתי זאת במו עיני. בית הספר נסגר."

לא יכול להיות... סניוולוס...

הארי היה בטוח שאם המפה הייתה מדברת היא הייתה אומרת את המשפט האחרון בארס רב. "לפני חודשיים," הוא המשיך.

ואתה?

"הייתה נבואה, לפני שמונה עשרה שנים, נבואה שתספר על הילד שיהיה בכוחו להביס את וולדמורט, בגלל זה הם התחבאו, בגלל זה הוא רדף אחריהם."

...

"הוא ניסה להילחם בי, כמעט בכל שנה, אבל נכשל, עכשיו זה הזמן שלי להחזיר מלחמה."

בגלל זה חזרת להוגוורטס?

"כן."

אז אתה יכול לדעת שתמיד נהיה שם בשבילך. אל תהסס לנקוש אם תזדקק למשהו.

הארי התעורר בבהלה כשפניו נחו על מפת הקונדסאים והוא זינק מן השולחן, האור המועט שחדר מבעד לחלונות, האטומים על ידי קרשים ציין להארי כי השחר כבר עלה.
הכל היה חלום, כלום מלבד חלום. אכזבה קשה תקפה את הארי, כנראה שהמקום בו הוא נמצא השפיע עליו בצורה זו או אחרת.
הוא התארגן במהרה וצייד עצמו בכל אשר יכל ואז עלה לקומה העליונה. בקושי רב גישש את דרכו באפלה שעדיין אפפה את הבית, אפילו שהיה בידו שרביט.
רון והרמיוני לא חיכו לו שיעלה חזרה והוא מצא את שניהם ישנים, הרמיוני על מיטת האפיריון ואילו רון על הרצפה. קרוקשנקס הצטנף לידו. הוא חייך קלות ואז ניגש להעירם.

השלושה צעדו באיטיות במדשאות בית הספר, ככל שגדלו וגבהו היה יותר קשה לשלושתם להצטופף תחת גלימת ההיעלמות, בדיוק כמו שעשו בשנים עברו. המדשאות נשארו גדולות כפי שהיו מלבד דבר אחד. כעת המדשאות המיותמות היו מעוטרות במצבה לבנה הגדולה שהייתה שייכת לדמבלדור. ליבו של הארי החמיץ פעימה. הוא רצה להגיד לו את כל אשר על ליבו, להבטיח לו שאת ההורקרוקס הזה הם ישמידו. הם המשיכו להתקדם, אולם הארי לא הצליח להסיר את עיניו מהמצבה.
הם היו שוב בהוגוורטס.

"הנני נשבע בזאת חגיגית אני מחפש צרות."

האדונים ירחוני, רך-כף וקרניים
מפיצי עזרים קסומים למעשי שובבות
גאים להציג בזאת את
מפת הקונדסאים

עברה לפחות דקה עד שהארי שם לב שאחד מהשמות נעדר מהרשימה: זנב-תולע.

פרק 11: העברת השרביט

הארי הוריד את עיניו אל המפה ועקב אחר הקווים דקיקים המתארים את שטחי הוגוורטס, ככלות הכל, כעת היה עליו להתרכז אך ורק בכך.
"הטירה נטושה," העיר הארי לאחר חיפוש מדוקדק, "אין כאן אף אחד."
"זה לא הגיוני שהטירה נשארה ללא השגחה ככה," אמר רון באי אמון.
"כן, הרי כל אחד יכול לעשות את מה שאנחנו עושים עכשיו ולחדור לטירה," המשיך אותו הארי.
"רק שטכנית עוד לא חדרנו לטירה, אפילו לא עברנו את הכניסה, אז אולי-" רון ניסה לתרץ.
"מה אתם חושבים? שהמסדר ישאיר את בית הספר נטוש?" אמרה הרמיוני בהתרסה.
"כל רוחות הרפאים עזבו גם כן," אמר רון לאחר שהעיף מבט מהיר במפה.
"כן, מירטל סיפרה לנו את זה, זוכר?" אמר לו הארי.
"מה שיקל עלינו בחיפוש," אמרה הרמיוני בענייניות וקטעה את השניים.
"את לא חושבת שדמבלדור היה יודע אם היה הורקרוקס בבית הספר?" אמר לה רון בהרמת גבה.
"יכול להיות שהוא לא חשב שוולדמורט ימקם את אחד מחלקי נשמתו במקום כל כך קרוב לידו ויעמיד אותו בסכנת השמדה," הרהרה הרמיוני.
"את יודעת מה אומרים, שמור את החברים שלך קרוב ואת האויבים שלך עוד יותר," אמר רון במשיכת כתפיים.
"הנה, רואים? מה אמרתי לכם?" אמרה הרמיוני בתוכחה והצביעה על המפה, "לא היה יכול להיות שהם היו משאירים את הוגוורטס ללא שמירה."
לרון והארי לא היה מה לומר בנושא, הרמיוני אכן צדקה, נקודה שחורה קטנה הייתה בדיוק במיקומה של שלת הכניסה.
השלושה רכנו היטב מעל המפה תוך כדי שהמשיכו להתקדם, עדיין מכוסים תחת גלימת ההיעלמות.
"הנקודה הזאת לא יותר מדי קרובה אלינו?" שאל רון בבלבול.
"אאוץ'!" הזדעק הארי.
גלימת ההיעלמות הונפה מעל השלושה והותירה אותם מופתעים.
הארי הרים את מבטו המושפל ולמד לגלות כי ראשו נחבט בגופו של הקנטאור הצעיר.
"היי, פירנזה," אמר הארי בחשש ונופף בידו ברעד. הרמיוני שילחה בהם מבט שאמר: "אמרתי לכם."
היה זה אותו פירנזה, אותו שיער בלונדיני על סף לבן ואותן עיניים תכולות להפליא, שכרגע נעצו בו מבט חודר.
"נאמר לי שאתם אמורים להגיע," אמר פירזנה בשקט.
"אני יכול לקבל את זה בחזרה?" הארי הביט בערגה על ידו המונפת של פירנזה האוחזת בגלימת ההיעלמות שלו.
"כמובן," אמר פירנזה והשליך ביד בוטחת את גלימת ההיעלמות חזרה לזרועותיו של הארי, "עליכם להיות יותר ערניים."
"בסדר," הארי השפיל חזרה את מבטו.
"הקשב לי, הארי פוטר," אמר פירנזה והרים את סנטרו של הארי באצבעו, "זמנים של אפלה אופפים את הארץ."
כמו תמיד דבריו של פירנזה לא הועילו להארי במיוחד, ובמקום לנסות להבין את תחזיותיו שלו הוא המשיך להתקדם אחריו דרך הכניסה, מלווה ברון והרמיוני, אל תוך הוגוורטס עצמה.

"יש מידע חדש על וולדמורט?" הרמיוני שאלה את הקנטאור, הייתה זו הפעם הראשונה בה פגשה אותו ישירות לאחר שהצטרף אל הוגוורטס כמורה, ואחת על כמה וכמה דיברה איתו. היא קיוותה כי העובדה שכינתה אותו 'סוס' לפני שנים מעטות לא הגיעה אל אוזניו, זו עובדה ידועה לכל שקנטאורים הם יצורים מאוד גאים.
"הם תקפו," אמר הקנטאור בנימה מתמשכת, "כאן, ביער. חיסלו את מרבית העדר..."
"אז השמועות היו נכונות..." אמר רון ארוכות, "על אתם-יודעים-מי."
"איך זה קרה?" שאל הארי.
"הם רצו שהקנטאורים יחברו אליהם, הטיפשים, אינם הם יודעים כי קנטאורים לא לוקחים צדדים?" אמר פירנזה בקור-רוח, "לאחר סירובם הם התחילו לטבוח בכל מי שהיה שם, המעטים שניצלו, נמלטו."
"ומה איתך?" שאלה הרמיוני, "איך אתה ברחת?"
פירזנה הפנה את ראשו כדי להסתכל עליה. "גורשתי מהיער," הוא אמר. "לא הייתי כאן בעת ההתקפה, חזרתי רק לפני זמן מועט. היער הוא מקום מסוכן כעת."
"מה המסדר מתכוון לעשות?" שאל הארי.
"מתמקדים בעיקר על מניעת אירועים מסוג זה, יש להם כמובן שמירה על הטירה. העובדה שאינכם רואים אותה איננה אומרת כי היא אינה קיימת," אמר פירנזה בתבונה, "בני האדם כהרגלם אינם מבחינים בפרטים החשובים."
הארבעה המשיכו להתקדם עד הגיעם אל סופו של אולם הכניסה.
"יש לך כעת משימה, הארי פוטר," לחש פירנזה, "מוטלת על כתפיך אחריות גדולה."
"אני יודע," אמר הארי והשפיל את מבטו בשנית.
"אני אעזוב אתכם עכשיו," אמר פירנזה, "תפקידי היה לוודא שהגעתם בבטחה אל הוגוורטס,
וזאת מתוך כבוד לרצונו של דמבלדור."
הם המשיכו לעמוד במסדרון גם דקות ארוכות לאחר שקול פרסותיו של פירנזה נמוג אל האוויר.
"מה עושים עכשיו?" שאל רון, והפנה מבט שואל אל עבר הארי והרמיוני.
"אה-" התחילה הרמיוני לענות, אך נקטעה על ידי קול רביעי, שהקפיץ את שלושתם.
"אויש," הפטיר רון, לאחר שהסתובב וראה מהיכן בקע הקול: התמונה שמאחוריהם.
"שלום לכם, אבירים אמיצים!" אמר האביר השמנמן שבתמונה.
"שלום, סר קאדוגן..." אמר הארי.
"מאחרים לשיעור, מה?" שאל האביר בעודו מנופף בחרבו אל השמיים הריקים.
"בית הספר נסגר," הודיע לו רון ביובש, "לא ידעת?"
"יכול להיות שהזכירו משהו בעניין הזה," אמר סר קאדוגן ושפשף את סנטרו.
"יכול להיות?" נאנח הארי וגלגל את עיניו אל עבר רון.
"לאן מובלות פניכם?"
הארי לא חש צורך מיוחד לענות לו לשאלה זו, הוא נזכר בפעם הקודמת שהוטלה עליו משימה בעלת חשיבות, הוא הרשה לרוצח מטורף עם תעודות להיכנס לחדרם, גם אם בסופו של עניין לא היה מדובר ברוצח מטורף ככלות הכל.
הרמיוני ניסתה לתרץ הסבר כלשהו למענם, אך רון היה זה שלבסוף קטע את הדממה.
"היכן הפוני שלך?" שאל.
"ברח, המסכן, ונחטף בידי סוחר סוסי-פוני!!!"
"אוי, באמת…" סיננה הרמיוני מבעד לשפתיה.
"מה רוצה עלמתי?" השתחווה האביר כך שהנוצה שבקצה קסדתו גירדה את הדשא.
סר קאדוגן המשיך למלמל עוד כמה משפטים חסרי משמעות, עד שנקטע לבסוף על ידי קוסם נוסף שהצטרף לתמונה.
"להשתטח! מתקפה!" הזדעק סר קאדוגן, ושלף את חרבו.

"זה מספיק להיום," אמר הקוסם בעל הגלימה הכסופה והירוקה, בצבעי סלית'רין, והחווה בידיו אל עבר ציור אחר עבור סר קאדוגן.
"אני יכול להרגיש מתי איני רצוי כאן!" אמר ופנה לאחור, "רב תודות!"
"הארי פוטר…" ציקצק פיניאס ניגלוס בלשונו, "הצעירים של ימינו…"
"מה מביא אותך לכאן?" שאל הארי את הדמות בתמונה.
"מה שמביא את כולנו לכאן," ענה פיניאס בערמומיות.
"אז מה מתרחש?"
"אז ככה..." חכך פיניאס את ידיו זו בזו, "חברי המסדר מוסרים לך מספר הודעות."
"שהן?" העיר הארי בעצבנות בעודו נע באי-נוחות על קצות אצבעותיו.
"גברת וויזלי מוסרת שהינשוף עם תוצאות הבגרויות של ג'יני הגיע לאחר שהראשון אבד או 'הוסט' מדרכו."
"סוף סוף! מה התוצאות?" קפץ רון בהתלהבות.
"באמת נראה לך שאכפת לי?"
"יופי," אמרה הרמיוני בקרירות.
"עין הזעם תפס מרגל אורב בפתח הבית שלו, בזמן שנימפדורה טונקס הגיעה לביקור, ניתן לראות את העניין כסגור, המרגל לא ישוב יותר לדווח כלום," המשיך פיניאס.
"מה קורה עם טונקס? היא באה אליו לבד? בלי לופין?"
"לא ראתה אותו כבר שבועיים... למען האמת אני לא ראיתי את הבחור כבר חודש... נראה לי שהוא באיזו משימה..."
"לא נראה כבר שבועיים, הא?" הרהר הארי.
"מה עם האגריד?" שאלה הרמיוני.
"אם את מתכוונת לשומר הקרקעות, אז אני יכול להגיד לכם כבר עכשיו שממש לא מרוצים ממנו שמה. הוא הפך את המפקדה של המסדר לבית מחסה לחיות קסומות חולות."
"כמה בלתי צפוי..." אמר רון בעוקצנות.
"אם אתה אומר," אמר פיניאס בגלגול עיניים, "עכשיו אני צריך ללכת, עליי להודיע לאימא שלך כיצד אתם מסתדרים. הפכו אותי פה ממש לשליח."
"אז מה אתה מציע לנו לעשות?"
"אה, אם אני הייתי במקומכם הייתי הולך למסדרון הקומה השביעית. אני לא אתם, אבל אם הייתי, אז זה מה שהייתי עושה. אתם הצעירים לא יכולים לחשוב על כלום לבד."
"אז אתה אומר לנו ללכת לקומה השביעית?"
"אני לא אומר כלום."

"זה היה מוזר," אמרה הרמיוני, כאשר השלושה צעדו במדרגות המובילות לקומה השביעית.
"למה אנחנו בכל זאת הולכים לכאן?" שאל רון בעוד הם ממשיכים לצעוד.
"אתה לא ראית אותו?" שאלה הרמיוני, "הוא ממש התחנן שנלך לכאן."
"גם אם הוא לא היה מציע את זה," אמר הארי, "הייתי הולך לחדרו של דמבלדור בעצמי."
הוא לא היה יכול להביא את עצמו לדבר על כך, שדמבלדור הוא עכשיו רק אחד מאותה רשימה ארוכה של אנשים שפעם משרד המנהל היה שייך להם.
"זה משהו שאנחנו חייבים לעשות," אמרה הרמיוני.

השלושה מצאו את עצמם עומדים מול פסל אבן גדול ומכוער שסירב לתדהמתם לזוז, הם לא חשבו מראש על אפשרות שכזאת.
"אתם חושבים שהם שינו את הסיסמא?" שאל רון ונשך את שפתו.
"כל הסיסמאות היו אמורות להיות מבוטלות, לא?" העירה את הרמיוני.
"אז אני תוהה למה יש כאן מפלצת אבן בדיוק ממולנו!" אמר רון בהתרסה.
ורק הארי נקט בגישה הרבה יותר מעשית ומביאת תועלת. "פחזניות טופי," הוא ניסה את מזלו עם הסיסמא האחרונה שזכר.
הארי נבהל בהתחלה כאשר כלום לא קרה, אך עד מהרה מפלצת האבן התעוררה לחיים והם מיהרו לעלות במדרגות.

ובפעם המאה לפחות הארי מצא עצמו באותו חדר עגול וגדול שתמיד השרה עליו הרגשת ביטחון, רק שהפעם זה היה שונה, הפעם הוא ידע שדמבלדור לא יפתיע אותו כשיישהה בחדר, הוא לא ייכנס ברגע שהארי יזדקק לו והוא לא ישוב למלא את החדר באותה עוצמה שנהג להקרין על פני סובביו. החדר היה נראה שונה איכשהו, הוא היה ריקני למדי, אפילו שכמעט כל החפצים שהיו לא הוזזו. הארי הביט על הכן המיותם שהיה פעם שייך לפוקס, גם הוא לא ישוב למשרד.
הארי הביט במדף אחורי ובחן את מצנפת המיון במבטו, היא נראתה קטנה וחסרת ערך מתמיד. הוא הגיש את ידו כדי לקחת אותה.
"למה אתה צריך את המצנפת?" שאל רון בבלבול.
"אני לא רוצה את המצנפת," אמר הארי בשקט ומישש אותה במהירות, עבר זמן רב מאז שראה אותה.
הארי המשיך לעבור בידיו ולבדוק כל סנטימטר קיים במצנפת עד שמצא את מבוקשו, הוא הכניס את ידו אל המצנפת ובצעד מרשים שלף את חרבו של גודריק גריפינדור.
"הארי, תיזהר עם זה," אמר רון שעמד מאחורי הארי והתכופף למראה החרב המונפת שעמדה לפגוע בו.
"כן..." אמר הארי וליטף באצבעו את החרב הארוכה והמרשימה. הוא רק שמח שהאופן בו שלף את החרב כעת, היה הרבה יותר מרשים מהפעם הקודמת, בה נפלה על ראשו.
"רעיון טוב," אמרה הרמיוני.

אולם לא זו הייתה הסיבה העיקרית לרצונו לבוא למשרדו של דמבלדור. תקווה התגנבה לליבו בעודו סרק את הקירות שהכילו את דיוקנאות המנהלים הקודמים.
"אתה יודע שזה רק ייצוג של דמבלדור, זה לא באמת הוא," אמרה הרמיוני בעדינות, להארי שהמשיך לתור אחר הדיוקן החדש.
"שלום לכם," הקפיץ אותם אחד הדיוקנאות, זה היה קולו של דמבלדור.
למשך כמה דקות הם רק בהו בציור, בזקנו הארוך של דמבלדור, בכובעו המחודד, בעיניו התכולות החודרות. דמבלדור שבציור היה הראשון ששבר את הדממה.
"אני שמח לגלות שאתם שלושתכם מצאתם לכם עיסוקים בקיץ. שמועה גונבה לאוזניי, על הקרב שהתרחש במכתש גודריק. ולפני שאשכח, אנא מסרו גם את איחולי לזוג הצעיר."
"אדוני," אמר הארי בלחש, "אני חושב שמצאנו עוד אחד, הורקרוקס אני מתכוון."
דמבלדור פנה להביט בשלושתם. חיוך קל נפרש מתחת לזקנו הכסוף.
"אני מאמין שאתם מסוגלים לעמוד בכך. זה הזמן שלכם עכשיו, השרביט הועבר הלאה."
"אני חושבת שבהכרח וולדמורט הסתיר כאן את אחד מההורקרוקסים," אמרה הרמיוני במהירות, "הוא לא חשב על שיקולים של ביטחון, לפחות לא במקרה הזה."
רון הרים גבה.
"זה ברור, לא?" היא ענתה, "וולדמורט מחשיב את הוגוורטס כנקודת מפנה חשובה בחייו, כאן לראשונה הוא היה בעל יכולת רבה, הוא רק גילה את יכולותיו כקוסם."
"זו מחשבה נבונה ביותר," אמר הדמבלדור שבציור.
"בנוסף, אנחנו יודעים שוולדמורט חזר להוגוורטס פעם אחת אחרי שהוא סיים, וזאת על מנת לחפש משרה, כך שאנחנו יכולים למקם אותו בוודאות על ציר הזמן."
"ידוע שלא נשאר מורה אחד במשרה הזו שוולדמורט רצה לעצמו, יותר משנה אחת, מאז," אמר הארי.
"כן. זה חשוד," הוסיף רון.
"אם עוברים על הרשימה של ההורקרוקסים שלו, הטבעת, התליון, שהיו חשובים לו מבחינה סנטימנטלית, הוסתרו בקפידה. לעומתם, היומן, הוסתר כך שיתגלה מייד וזו גם הייתה המטרה שלו," המשיכה הרמיוני.
"לפתוח את חדר הסודות ולהשמיד את כל ילידי המוגלגים..." אמר רון.
"זה לא היה יכול להיות הנחש," פתחה הרמיוני.
"הוא לא היה קיים אז," השלים הארי, "וחוץ מזה הוא צמוד לוולדמורט."
"מה שמשאיר לנו את אחד מהחפצים של המייסדים," סיימה הרמיוני, "וכאן הוא המקום האידיאלי להחביא אותם."
שאר הדיוקנאות הציצו בעניין במתרחש. הדיוקן של פיניאס היה ריק.
"וולדמורט היה מרגיש בנקודת כוח, אם הוא היה יודע שקיים הורקרוקס שלו בהוגוורטס, מתחת לאפו של דמבלדור," אמר הארי ברצף ושלח מבט לעברו.
"למרות שההנחה שלכם מתבססת על הרבה ניחושים, אני מאמין שהיא נכונה, עד הפרט האחרון," קטע אותם הדמבלדור המצויר.
הרמיוני הסמיקה.
"אני עצמי הייתי בטוח כי וולדמורט הטמין את אחד החפצים שלו כאן, בבית הספר," אמר דמבלדור.
הארי חשב עוד זמן מה ואז פנה אל דמבלדור, "איפה זה יכול להיות?"
"איפה אתה היית שם את זה?" דמבלדור התבונן בהארי באותו מבט חודר.
"ביער," ענה הארי בשקט. זאת הייתה המחשבה הראשונית שלו. ככל שחשב על כך יותר ויותר, כך הוא היה בטוח יותר שאם וולדמורט אכן בחר לשים את ההורקרוקס שלו בהוגוורטס, הוא היה שם אותו ביער.
"אבל הכל התחיל כשהגענו אל נוויל," הסבירה הרמיוני.
היא סיפרה לו את הסיפור כולל הקראת תוכן המסר באופן כמעט מושלם, היא דילגה על קטעים שעסקו בנוויל ובהוריו ולא תרמו לחיפוש אחר ההורקרוקס.
רון תקע בה מבט משתומם ושאל, "איך את זוכרת את כל זה בעל פה?"
"בגלל שהיא הרמיוני," ענה לו הארי.
הארי התבונן בדמבלדור, מבט מרוחק וחושב היה בעיניו.
"על מה אתה חושב, אדוני?" שאל הארי ישירות.
"על המידה המרובה שנעשה שימוש במילה איזון," ענה לו.
"אתה חושב שיש לזה משמעות?" שאל הארי, למרות שידע את התשובה.
דמבלדור נתן בו מבט רב משמעות ואמר, "או-הו."
"למה?" התחבט הארי.
"כי אני סבור שהחפץ של רייבנקלו היה מאזניים."

"זה גאוני!" קראה הרמיוני.
השלושה היו שוב בספריית בית הספר, נראה היה כי היא לא טופלה כבר זמן רב, ספרים רבים לא הונחו במקומם וערמות שלמות עיטרו את השולחנות המיותמים.
"לפחות עכשיו אנחנו לא צריכים ללחוש," אמר רון בחדווה.
"עדיין, עדיף לא להקים יותר מדי רעש," ענה הארי, "אנחנו לא רוצים למשוך אלינו תשומת לב מיותרת."
ספר גדול, עתיק ועב כרס היה מונח לפניהם. הם הביטו באיור ישן ועתיק שחובר אל הספר, של מאזניים זהובות ומרשימות מעוטרות בחריטה כחולה של נשר ובעיטורים בוהקים. החפץ הכי מפורסם שלה, נאמר.
"זה גאוני!" חזרה הרמיוני והצביעה על התמונה, "זוכרים? '...ואדון האופל ישוב לאיים על האיזון השברירי שרבים מאיתנו נשבעו להשיב אותו על כנו...', '... עליך לשים לב למה שמונח על הכף, לשקול את כל האפשרויות ולשמר את מאזן הכוחות...' זה חייב להיות זה!"
"כן, זה באמת מתחבר," שקל הארי והעביר דף.
"הקשיבו לזה: '...אמצעי למדידת עוצמת קסם...'," הקריא רון מן הדף.
"...מאזניה של רייבנקלו היו ידועים ביכולתם הרב קוסמית ונחשבו לחפץ חזק במיוחד ונדיר. רמת דיוקם הגבוהה הפכה אותם לחפץ מבוקש... ידוע כי החפץ עבר מדור לדור ואולם מיקומו הנוכחי אינו ידוע... רוונה רייבנקלו עצמה הניחה מספר הגנות על החפץ ביודעה שרבים החפצים והמבקשים אותו לעצמם..." הוא עקב באצבעו על הכתוב.
"כן, אבל חוץ מזה לא נכתב עוד הרבה," העיר הארי שעבר על ספרים אחרים.

קרן אור ראשונה הבליחה מבעד לחלונות הספרייה המאובקים, הרמיוני עצמה כבר הייתה ערה.
הארי התעורר והביט מבעד לעיניו המטושטשות, משקפיו ישבו בצורה עקומה על אפו.
"סידרת כאן?" שאל רון שהסתכל מסביב, ערמות לא ישרות של ספרים כבר לא היו שם.
"סיימתי להסתכל על כל הספרים שהיו לנו, ולעבור על כמה לחשים שימושיים ואז לא נשאר היה הרבה לעשות," הרמיוני הסתכלה על רצפת הספרייה, "אתם באים? לפני שיחשיך?"
"הרגע היה חושך! אנחנו צריכים לאכול קודם כל!"
אחרי שאכלו משהו קל ניגשו כל השלושה אל מדשאות בית הספר. הארי לקח איתו את גלימת העלמות – לכל מצב שלא יהיה, ורון והרמיוני גם הם לקחו צידה לדרך. הם התקדמו וחצו את המדשאות עד שהצמחייה התחילה להשתנות. העצים היו כל כך עבותים עד שבקושי ניתן היה להבחין שהיה בוקר.
"לומוס," לחש הארי.
"רעיון טוב," אמר רון וגם הוא והרמיוני הדליקו את השרביטים שלהם. הם התקדמו במשך זמן רב, מפעילים מדי פעם את לחש 'ארבע הרוחות' שהארי השתמש בו במבוך, כדי לברר שהם אכן מתקדמים אל עבר קרחת היער. היה שקט, שקט מהרגיל, מלבד הקולות שהשמיעו הארי, רון והרמיוני עצמם בדורכם על זרדים ועלים יבשים. מדי פעם הארי חשב ששמע קול של חיה אחרת, אבל לא הייתה לו שום דרך להיות בטוח.
"אני חושב שלא רק הקנטאורים ברחו מכאן," אמר הארי.
"אני מסכימה," אמרה הרמיוני ונשענה על גזע עץ רחב, "שקט כאן מדי. כבר צהריים ולא פגשנו נפש חיה. משהו בהחלט חשוד כאן."
השלושה המשיכו להתקדם עוד מספר שעות עמוק יותר מכל מה שאי פעם העזו להתקדם אל תוך היער האסור. התחיל להעשות קריר, והרוח החלה לשרוק ולנשב.
"אני חושב שבטוח להגיד שהלכנו לאיבוד," אמר רון.
הארי נאנח. שלושתם ידעו שזה לא יהיה פשוט. הוא הלך כל כך הרבה עד שכאבו לו הרגליים.
"תראו, כבר לילה," אמרה הרמיוני בלחש. יללה ארוכה מקפיאת דם ומסמרת שיער הפרה את השקט.
הם היו ביער, זה היה לילה, וברקיע ריחף כדור לבן בוהק - ירח מלא.