ובכן, יושב הייתי לי בגפי בבית קפה, באחד מרחובותיה שטופי-השמש של העיר בריסל, וממתין לסלט כלשהו. והנה פתאום ניצבת לצדי דמות משונה, ספק זקנה, ספק צעירה, ומביטה בי בזוג עיניים שחורות וחודרות. מסתכל אני באותה הדמות, והרי זו הומלסית לבושת טלאים, האוחזת בידה שקית גדולה וממורטטת, עמוסה עד להתפקע. ובעוד אני מביט בה, שחה היא לי בצרפתית רהוטה לאמור: "האם כבודו בלגי?". וכשאני משיב בשלילה, מחרה-מחזיקה היא מניה וביה: "ובכן, מניין זה בא כבודו"? התמהמהתי מעט, והיא דחקה בי, וכשאמרתי "מישראל" פצתה פיה ודיברה עמי בעברית רהוטה וצחה, משל מסבים היינו בקפטריה של גילמן.

והברייה משונה היא, לא תואר לה ולא הדר, כל בגדיה חור מול חור, מלפנים ומאחור, ושערה צימח פרא, ורגליה שחורות מלכלוך, ועל ידיה פצעים. והרי היא מתיישבת לידי, ושואלת אותי היכן בארץ אני גר, ומה מעשיי בבריסל, וכל זאת במילים יפות ובשפה גבוהה. והנה לפתע היא מרצינה, נועצת בי שוב מבט חודר, ואז מבקשת ממני שאומר לאנשי המוסד שיתנו לה את הכסף שהם חייבים לה. ואחר כך היא מטה את ראשה לאחור ופורצת בצחוק פרוע, ואני איני יודע את נפשי. שואל אני אזי את הגברת אם יש לה צורך במעט מעות. והיא מביטה בי בהשתוממות ואז מצביעה על הסלט שלי ואומרת – כזאת ארצה.

והנה מגיעה מלצרית ומנסה לגרש את האורחת הלא-קרואה הזו, אבל אני מרגיע אותה, ומזמין להומלסית סלט. שעל כן היא נותנת למלצרית הוראות מדויקות: בלי הרבה עלים, ועם גבינה בולגרית במקום החסילונים. והסלט מגיע, והיא מנקרת בו בנימוס, משל הייתה אדונית כבודה שזה עתה הגיעה מלייפציג הרחוקה. ובתוך כך היא משיחה עמי על חיי ועל קורותיי, ואז לפתע נועצת עיניים בפדחתי ופורצת שוב בצחוק רם, ומבקשת לדעת מדוע זה תספורתי דווקא כזו ולא אחרת. ואני עונה, והיא שואלת עוד, וכך ישבתי עימה ושוחחתי עוד כשעה, ואין מחזה הזוי מזה. ואז קמתי משם, ושמתי פעמי לסאונה ההומואיסטית הראשית של בריסל, שלא הייתה רחוקה מאותו המקום.

ומה בכלל עשיתי בבריסל, ישאלו עצמם הקוראים. ובכן הנה תשובה לי, והיא פשוטה עד מאוד. עוד בהיותי עול בימים, נטלו אותי הוריי עימם, עת נסעו בשליחות המדינה לבלגיה הנידחת. ושם למדתי עם בני הקהילה היהודית של בריסל, במשך שלוש שנים, בבית הספר ע"ש הרמב"ם – ולאחר מכן שבתי לארצי ולמולדתי. והנה עתה, מקץ שלושים שנה, חפצו תלמידי אותו בית הספר לארגן פגישת מחזור ולהזמין אליה את כל מי שאי-פעם למד איתם. לא הייתי נוסע עד בריסל אלמלא פנה אלי ר' חברי הטוב מהתיכון, אותו לא ראיתי מאז, והפציר בי לבוא, ואף הבטיח לי שיארח אותי בביתו; וכיוון שראה בדף הפייסבוק שלי קישור למקהלה הגאה של תל-אביב, אף אמר לי מפורשות שהוא, בן-זוגו וילדתם הקטנה ישמחו לארחני. וגם הוסיף כי אולי אין להתפלא על כי היינו חברים כה טובים בימי בית הספר. היה זה אירוח מופלא, וגם פגישת המחזור הייתה כייפית לאללה, ועלי ככל הנראה להודות למקהלה, שבזכות אותו לינק התארגן לי המפגש המרגש הזה בבריסל הרחוקה.

והמקהלה עצמה, ודאי ישאלו קוראיי הטובים – מה איתה? לצערי לא איש בשורות אני, לפחות לא בתחום זה. לאחר מספר חודשים בהם שרתי ברוב-רגש כל מיני עיבודים , ואף ניסיתי לפלרטט עם כמה מהמקהלנים בחן של דוב בחנות כלי-זכוכית, קרא אותי המנצח הדגול אליו, ושח לי כך: אתה איש נחמד אבל מה, מזייף כמו מנוע של טנק-מצוות ששמו בו סוכר. היאורה השליכוהו! ובזאת קץ הקץ על הקריירה המוסיקלית המעטירה שלי.

אחד מאנשי המקהלה החביבים אשר ראה  במצוקתי כי רבה, הציע לי להחליף את הפעילות הזמרירית בהצטרפות לחוש"ן. החוש"ן הזותי, הלא היא עמותה ששמה לה למטרה לבוא לבתי ספר ולהטיף נמרצות לקבלת השונה ולהכלת האחר, לאמור – אנחנו הומואים ולסביות וכיוצ"ב, ונראה אותכם אומרים שיש לכם בעיה עם זה. העייסק החוש"ני נראה לי אפעס קצת פחות מלהיב מאשר לשיר "מזרה ישראל יקבצנו" בחמישה קולות, אבל בכל זאת גררתי את עצמי לשם ונכנסתי למבחן קבלה לתוכנית היקרתית, שהתבצע בפורמאט של דינאמיקה קבוצתית. ודווקא היה נחמד! שעל כן מה רבה הייתה הפתעתי כאשר ימים מספר לאחר מכן קיבלתי מייל לקוני, שהודה לי על השתתפותי והודיע לי שלא התקבלתי.

קורא אחד של הבלוג, שהוא גם עורך דין, הציע לי להגיש תביעה נגד המרכז הגאה על אפליה מתמשכת, שהיא ככל הנראה על רקע מיני. ועם זאת, כשהתקשרתי לחוש"ן לברר מה זאת אירע, בישר לי הרכז החביב שפשוט הייתי אגרסיבי מדי. אמרו-נא לי ידידיי – היש מחמאה גדולה מזו לאיש עסקים? וחוץ מזה, עכשיו כשיצאתי ממעגל האבטלה ואני מקדיש את ימיי ולילותיי לעבודתי החדשה, אין לי רגע פנאי לשיר או להרצות בבתי-ספר. הלאה הזמן הפנוי, וקדימה אל ההשתעבדות המחודשת למרוץ העכברים!

לפני שכולכם פוצחים בתגוביות בסגנון עדות ה"מזל טוב!!!!!11", אני רוצה להרגיע לרגע את הקהל המשולהב ולהסביר דבר-מה בקשר לעבודתי החדשה. בעבודה זו אני עוסק בתיווך בין חברות שמגייסות כסף לבין משקיעים. אני עובד במסגרת של קבוצה קטנה וקיימת, אבל ההתנהלות שלי ביומיום היא עצמאית כמעט לחלוטין. העבודה מתבצעת מהבית (אין לנו משרדים) ואני מתייעץ בעיקר איתי, ועם עצמי. לא זאת אף זאת, אין לי משכורת בסיס, אלא רק עמלות מעסקאות שנסגרות. אז כשסוגרים עסקה יש בהחלט מצב להיפגש עם סכום כסף נאה – אבל מי יודע מתי זה יקרה. כך שאם אתם מתעקשים לברך, נסו יותר משהו בכיוון של "בהצלחה!!!1". ועם זאת שימו לב שלעבודה הזו יש גם יתרונות. לדוגמה, אני כמעט לגמרי אדון לזמני, אני יכול לקום מאוחר – ואינני  חייב לעטות מחלצות כשאני ניגש אל שולחן הכתיבה שבחדרי. אין לי ממש בוס שאני מדווח לו, וגם לא פוליטיקה ארגונית להסתבך בה, כמו שכבר קרה לי לא מעט בעבר. ואני גם לא ממש צריך לבקש מאף אחד רשות לצאת לחופשה.

ואכן – בעוד כשבוע אני יוצא לי לחופשה. אמנם מדובר בוויקאנד בלבד, אמנם מדובר רק בברלין הקרובה ולא נניח בבהוטן האקזוטית, אמנם מדובר בכרטיס שקוששתי לי מנקודות נוסע מתמיד שהיו לי באמתחתי, ובמלון חצי-חינם שבטח יש בו שירותים ומקלחת משותפים לכל הקומה, אבל זו בכל זאת חופשה. דעו לכם כי בברלין מתרחש בתחילת ספטמבר פסטיבל "פולסום יורופ" שהוא אחיו הקטן של פסטיבל פולסום המקורי מסן-פרנציסקו, וגם בו כבר ביקרתי בעבר, פעם עם ת' המופלאה ופעם עם פוסיקט, בתה הנסיכה, וחברתנו שולה שמבדוי. ואם רק אצליח להגריל לי שם בחור חביב כמו שפגשתי במועדון אחד בבריסל – דיינו.

בבריסל התחלתי ובבריסל אסיים. יש לי עוד המון סיפורים לספר, אולם הזמן קצר המלאכה מרובה. וכרגיל – אינני יודע מתי אשוב לכאן, אבל מתישהו כנראה אשוב. ובינתיים, שלום לכם, ולהתראות.