...

מכיוון שאין בכוחותיי לחדש את השיח על הנושא הזה (או להתחיל אותו...), כל מי שישאל, יופנה אל המקום הזה.

לקצר תהליכים, מה שנקרא....

ב23 באוקטובר האחרון, בשעה 3 ורבע בבקר לערך, יצאתי מביתי, נכנסתי אל המכונית, מקדימה ישבו אבא ואמא, ונסענו אל עבר נמל התעופה.

לאט-לאט כל חבריי הגיעו, התחבקנו.

אמא עוד שם, אבא מחפש חנייה.

נכנסנו לתור לבדיקת דרכונים וכרטיסי טיסה.

צ'ק אין? כן, נראה לי.

אבא כבר חזר, והם ליוו את דרכי אל עבר הבודקת.

אחרי זה, שוב עמדנו בתור, אולי פה זה היה צ'ק אין, כן, נראה לי....

והוריי עברו אל עבר רחבת האלה שלא טסים.

העבירו אותנו לתור חדש וקצר [!!!] והעלינו את המזודות אל עבר המטוס לפולין.

הגעתי לרחבה וקיבלתי מאמא ואבא מתנת טיסה.

כמו מכתב טיסה, רק משודרג P:

הגענו לדיוטי פרי בסופו של דבר.

קניתי M&M's ומיני מארסים, ומיץ תפוזים לא משהו, ואז נאלצנו לעלות למטוס.

ישבתי עם שירי ודנה,

אה תמונות!

רגע,

שירי ואני בדיוטי פרי.

מבט אחרון על הארץ...

ו...

זהו.

מעל העננים! יייפיייייי

והנה פולין יורקת עלינו את האטמוספירה הקודרת והירקרקה שלה....

נחתנו.

איזו התרגשות...!

יצאנו מהמטוס, בחוץ, כפור אימים.

רצתי לאוטובוס המקשר ובמזל הצלחתי למצוא מקום לשבת.

נכנסנו לשדה הפצפון, יש לציין.

קבוצת ענק של אנשים נדחסים בתור לבידוק הדרכונים.

אל-אלוהים. איזו דחיסות נוראית.

וחם!

בסוף הגיע תורי...

עברתי לצד השני ורצתי לשירותים.

אחרי זה, שנרגעתי,

הלכתי אל עבר מסוף המזוודות.

מיותר לציין שכל האנשים שהיו מסביבו הסתירו לי ולא היה מצב לראות אם המזודה שלי הגיעה....

בשלב מסויים רוב השכבה שלי כבר קיבלה את המזוודות. כולם, למען האמת.

אני רצתי מימין לשמאל, סורקת במבט דומע במקצת את החלל הקטן, בין האנשים, מסתכלת ומחפשת את המזודה שלי...

לא מצאתי.

בנתיים הגיע מטען של מטוס אחר, המטוס שהגיע אחרינו.....

אני, שכבר ידעתי שהיא לא תהיה שם, כי בואו נהיה הגיוניים, נשארתי שם וייחלתי, אולי היא תגיע....

ואז החלטתי שדי.

אני אהיה מטומטמת מדי אם אשאר שם לחכות למשהו שלא יגיע...

אז הלכתי משם.

ובדרך כולם עטו עליי בשאלה הכי מיותרת, "שיר, איך המזודה שלך נראית?"

וזה, אחרי שכולי מיואשת, וכבר נתקלתי בשאלה הזו יותר מפעמיים,

התעצבנתי וצעקתי עליהם.

ובכיתי... ואז עוד.

שוב חיפשתי אותה, ושוב לא מצאתי.

אחד המדריכים לקח אותי להתלונן....

אז התלוננו.

יופי.....

עליתי לאוטובוס שלי, מעוצבנת עד עמקי נשמתי,

ושוב, "נו שיר, מצאו לך את המזודה?"

נראה לכם, יא בני זונות?!

אז לא עניתי להם, כדי לא להוציא את התשובה הזו.....

התעלמתי כדי להירגע לבד.

נחתנו בטוביץ ונסענו את כל הדרך לוארשה.

המון זמן של נסיעה....

המון בעסה.

חלק מהילדים, בחר בשינה-

דורקה החמוד.

וחלק..... השתגעו.

שירי, ברקה ושפחתכם.

שירי ואני בשלל פרצופים מרהיבים.

השתגענו, אמרתי כבר?

בסוף הגענו.

ירדנו מהאוטובוס והלכנו כדקה וחצי ברגל לבית יאנוש קורצ'אק.

הגענו בלילה ולכן זה מה שניתן להוציא מהתנאים.

שמענו סיפור מאד ארוך ויותר מדי ארוך על הבחור ומעשיו מפי מירה המאדדדדד לא מעצבנת.

נכנסנו לשם, התרשמנו קלות, והוסענו אל המסעה הראשונה!

גועל נפש.

מסעדה.

המקום נראה כמו בית נוער לא מושקע במיוחד שכקבות ביאתנו הוסב למקום שאוכלים בו.

המרק עגבניות ופסטה היה הכי נורמלי שם.

והעוף.

כשזה עוד היה חדש.

עוד וצ'יפס. מישהו אמר לא לאכול את זה בחיים יותר?

ואז נסענו למלון.

אחלה מלון. המיטה הייתה נוחה, השמיכה ממש נעימה והכרית כיפית :)

הארוחת בקר...

זה כבר דבר אחר.

גועל נפש.

או, איך שכחתי.

באות הערב הייתי צריכה להתרוצץ בין חדרים ולבקש מחברותיי הנפלאות מעט מבגדיהן.

כדי שיהיה לי מה ללבוש למחרת.

ייפידיידו. כיףחיים.

אני לא ממש זוכרת את מהלך היום הזה, אז נעבור לערב.

ערב בין המצחיקים אי פעם.

החלטנו שיהיה נורא מצחיק [ארגנו את זה כל היום, עומר ודור הגו, ואני סייעתי] שכששירי ואני ניכנס לחדר זה ייראה כאילו פרצו לנו לחדר ואז, בדיוק בזמן הנכון, דור ייצא בצוחות מהארון ויבהיל אותה.

ואכן צדקנו.

זה היה ממש ממש מצחיק!

את המתיחה הנ"ל לא צילמנו, אבל צילמנו את כל הבאות אחריה,

והנמתחת השניה לאות יום, שאפילו צולמה, הייתה אופיר.

ככה עברנו הרבה מחברינו, מפגינים חברות למופת :)

כל אחד ותגובתו.

כרגע זה נמצא בתהיליכי עריכה אצל דורקה, אבל לכשהוא יסיים, אני מבטיחה קישור ליוטיוב P:

אני חושבת שפה אני אפסיק, כי היום זה כבר ארוך ומיידע.... וגם כי אין לי כוח.

אני אמשיך במהלך השבוע.....

שבת שלום

ונובמבר נפלא.