קראתי היום כתבה מזעזעת ביותר במעריב לנוער.
נכתב בה על שתי בנות שחברות בקהילת פרו-אנה.
היו בה ציטוטים מלחיצים מבלוגים התומכים ומעודדים אנורקסיה.
כמובן שבלוגים בישרא-בלוג.
הבנות הללו יודעות שמה שהן עושות זה מסוכן ומאד לא בריא אבל אין להן שום רצון לשנות את מטרתן בשום צורה.
המטרה- רזון.
לא לרזות. רזון.
אחת מהן אמרה שהיא לא תפסיק עד שתגיע למטרה, היא התאשפזה כבר שלוש פעמים, הפעם האחרונה הייתה לשנה בערך.
אני רוצה לצטט מהכתבה , "המטרה שלי היא הרזון, וככל שאני מתקדמת למטרה, כך אני גם מתקרבת למוות."
קראתי את זה וקיבלתי תחושה נוראית.
בכתבה ישנה האשמה כנגד עולם הזוהר והטלויזיה.
שתי הבנות המדוברות אומרות שישנו איזה אידיאל יופי מסויים, שמועבר דרך דוגמניות, ובטלויזיה וזה קובע מה שנחשב כ"יפה".
הן שמות לב שהן לא נכללות באידיאל היופי הנ"ל, והן רוצות להרזות. וכמה שיותר מהר.
וכך הן מגיעות לקהילות הפרו-אנה למיניהן.
אני יודעת שישרא מתחלק לשניים- אלו שכותבים בעד האנורקסיה, וחיות את זה מדי יום, ואלו שמתנגדים לזה נחרצות ומביעים את דעתם בכתב בבלוג שלהם.
אני יודעת שמה שאני כותבת עכשיו, קראתם כבר הרבה לפני.
אבל חשוב לי "להשמיע" את מה שיש לי לומר ואת עמדתי בנושא.
זה נורא מה שהולך פה.
ולא, אני לא מדברת על ישרא ועל הכמות הבלתי תיאמן של בלוגי פרו-אנה מחרידים.
לא.
אני מדברת על העולם ועל ישראל בפרט.
זו תופעה נוראית, מפחידה, מזעזעת, מחרידה שחייבת להיפסק.
ומה שהכי עצוב לי זה שאני יודעת שזה לא ייפסק.
ככה אתן רוצות להיראות?
זה לא אנושי.
אני לא מצליחה להאמין שזו המטרה שלהן.
באמת שלא.
זה מזעזע.
אני מסתכלת על התמונות האלה, ועל עוד המון שראיתי במהלך שיטוטיי בבלוגי פרו-אנה.
והדבר הזה, בנותיי היקרות, זה שניה לפני המוות.
בדיוק שניה אחת.
תעצרו רגע, בדרך למטרה שלכן,
תסתכלו על עצמכן, ושימו לב שאתן לא קרובות מדי למוות.
ולא, אני לא מדברת על מוות בקלות דעת.
העיניים שלי לחות מלהסתכל על התמונתו הללו, מלכתוב את הדברים האלו.
אבל זה צריך להיכתב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
