סוף סוף הוא הגיע.

הבכי המיוחל כל כך.

כל כך חיכיתי לרגע הזה.

נשמע אבסורדי משהו, אבל חיי נפשי שכבר ייחלתי שיבוא.

הרגשתי שבכל יום שהוא לא מתפרץ נשימתי נעתקת ממני עוד ועוד, כבר אין מקום לכלום.

הכל עמוס, הראש מתפוצץ, הגב תפוס, העיניים כואבות, חוסר שקט.

ברגע אחד קטן, בסדרה הגאונית שאני כל כך אוהבת, הכי גאים שיש הייתה לי זכיה כפולה, גם פרק שלא ראיתי

וגם פרק שמסתיים בחיבוק שאומר כל כך הרבה.ברגע אחד הכל התפרץ לי, אני לא מחפשת זוגיות, ולא צריכה סקס ולא צריכה כלום

חוץ מחיבוק אחד מכיל.מכיל וחזק, איתן שאוכל לבטוח בו בלי חשש שיתפרק יחד איתי.

שנים שלא היה לי כזה (וזה לא אוי אוי אוי..באמת שאני לא מתבכיינת) אבל פתאום אני קולטת שאין לי ולא היה לי שנים מישהו מספיק חזק ליידי, שמידי פעם אני אוכל להתפרק והוא יוכל להחזיק אותי, ואז באופן אוטומטי זה חוזר לענין הגברים נשים.

היה משהו בחיבוק הסתמי של מר א' שהרגיש לי כל כך איתן, זרועות חסונות ורק עכשיו ברגע הקטן הזה בסוף הפרק הרגשתי כמה אני צריכה אחד כזה, שייתן ביטחון, יקיף בזרועות חסונות, שלא אתבייש לפרוק עליו דמעות (וכאן אני נכנסת לתמונה כי גם אני לא בדיוק מתמסרת..בעיה).

אני חושבת שהפעם האחרונה שחובקתי הייתה על ידי מרת ש' וגם אז זה חיבוק שברירי- נשי.

מתבוננת במערכות היחסים שחיפשתי עד עכשיו, שהלהיבו אותי..מר ז' או מר ש' , לא בדיוק האנשים שאפשר לסווג אותם כמחבקים סדרתיים.גם לא מרת ק' שכל כך הלהיבה אותי.

לעומתם מר א' כן מרגיש כזה.מצחיק, דווקא התבאסתי עליו היום כי הוא נעלם לי ודווקא אני יצרתי איתו קשר (ואיך לא?כבר נמאס לי)

ומצד שני אני שמחה שלא נפגשנו היום כמו שפינטזתי כי אז לא הייתי בוכה, וכל כך תודה שבכיתי.

זה אחד הדברים הכי מזככים שקרו לי היום.

חושבת על הברכה של נקבים נקבים חלולים חלולים.כל כך חשוב.

אז הלוואי ואני לא אצטרך חיבוקים תומכים, מאחלת לעצמי רק לשתף בשמחה ובצחוק, אבל מאחלת לעצמי שאם אצטרך, יהיה לי אצל מי.

בינתיים אין לי כזה.

שתהא שבת שלום

אני