היי,

כבר כמעט שבוע שמקננת בי המחשבה, למה רק כשחרא לי אני כותבת כאן, זה לא פייר, כי כיף לי עכשיו נורא, מדברים קטנים

ואין תחושה כייפית יותר מדבר קטן שמשמח אותי כמו ילדה קטנה. (ואני כבר לא, עוד שבועיים בדיוק אני חוגגת 32..).

אבל לא אכפת לי, להיפך, אני כל כך נהנית, גם מזה שיום ההולדת שלי קרב ובא, והכי נהנית מזה שאני נהנית מזה שהוא מתקרב ויש לי חשק לחגוג.לאו דווקא במסיבות ענק וכאלה אפילו סתם בלב עם עצמי. אני כל כך אסירת תודה על זה.

את יום ההולדת האחרון אני אפילו לא זוכרת, כן זוכרת את זה שלפניו אבל את האחרון- נדה, מחוק.לא זוכרת אם הייתי אצל הורי ב"ימים הנוראים שלי" או שכבר חזרתי לעבודה, פשוט לא זוכרת.אני כבר רואה איך אני גולשת משמחת הפרטים הקטנים לכובד התקופה ההיא ולא! לא לשם כך התכנסתי כאן.

אני שמחה בכל כך הרבה דברים קטנים שאני חווה בימים אלה, בשבת תליתי כביסה על הגג וראיתי כוכב נופל, כל כך התרגשתי.

סיפרתי על זה לחברה והיא ישר שאלה אותי, מה ביקשת? וזה אפילו לא עבר לי בראש, וכשאמרתי לה את זה הבנתי שלא חסר לי כלום, יש לי הכל, יש לי אותי.יש לי אותי לאהוב.

איזה כיף.

רגעי אמת קטנים ומאושרים שאני חווה, שמש מלטפת באוטו ביום חורף קריר, רוח קרירה לפנים בנסיעה על הטוסטוס, שירה ספונטנית בעבודה שמביאה תגובה של- "וואו, איך את שרה יפה", צחוקם של אנשים שאני עובדת איתם למשמע חיקוי שאני עושה.

אסירות תודה.

ותפילה קטנה- שלא ייגמר לעולם.

אני