היי,

עבר קצת זמן מאז שכתבתי כאן, בדקתי לפני שהתחלתי, שלושה חודשים שבתוכם חלפה לה שנה אזרחית אחת והרבה מים בנהר אחד זורם בשצף.שצף סוחף לכל כיוון לטוב ולרע.כמובן שהרע עולה על הטוב ואיך לא?

ככל שעובר הזמן מתעצמים הפחדים, מי שעומד מולנו מגיע מצולק גם הוא ושילוב של שני פצעים יחד יוצר המון רעש,חוסר בטחון,ופחד עצום שהתגובה הישירה שלו היא הרס.

וחשבתי שלמדתי לבחור אחרת, שהפעם אקום ואלך בזמן, ואמנם עברו שלושה חודשים ולא ארבע שנים אבל אני מרגישה שקשה לי לשחרר, בפעם האחרונה כבר שחררתי ושוב נשביתי. הצלחתי לחמוק לימים ספורים בלי לחוות קושי אפילו ולסנן ממנה שיחות נכנסות, מה שבטח לא יגיע עכשיו.המצב הנורא הזה שכל סמס מקפיץ וכל טלפון מעורר ציפיה ובכלל בשביל מה?

מה זה ייתן? במקרה הטוב עוד כמה ימים של חסד ואולי התרככות ואז שוב מעגל הרע שיסגור של שתינו.היא תבהל מזה שזה טוב ותמצא דרך משפילה להוריד אותי ולדחות אותי ולהרוס לי עוד כמה ימים, אז למה? למה אני מתעקשת?

וזה נכון שאם היא הייתה בוחרת בי באמת אז זה יכול היה להיות נפלא, מערכת יחסים שוויונית בגובה העיניים, מפרה, כייפית ומוערכת, ומלא בטחון.

אבל היא לא במקום הזה, היא מבולבלת נורא כרגע, בחרדות, בהרס.אני יודעת שזה לא קשור אליי אך עם זאת זה קורע אותי בכל פעם מחדש.מחפשת אצלה תקווה, מנסה ללקט כל פיסת מידע לטובתי, והיא- בונקר.לא תוציא הברה חיובית אחת בקשר אלי.

מפחיד אותה מידי, מחייב אותה.ומילא היא, זו הבחירה שלה, אבל מה לעזאזל אני מחפשת שוב במקום הזה?מה?

שוב אישור לזה שאני שווה במקום שלא יכול לתת לי אותו? ומי היא בכלל שתאשר אם אני שווה או לא? היא אפילו לא הראשונה שלי שלה עוד כביכול היתה לגיטימציה, גם לא אבל נניח.

ושוב אני נופלת לנחיתות של המזרחית? ושוב המקומות הדחויים של האנשים השווים באמת לא סופרים אותי? ובחברה הגבוהה אני עדיין בזויה..איך שוב הגעתי לכאן?

לעזאזל הנחיתות הזו, מקוללת.

למה אני לא יכולה לבקש לעצמי אהבה חדשה? אהבה שלא שורפת? האם גם אני לנצח אשאר בהרס? האם גם אותי לנצח ימשיכו להסעיר המקומות הדרמטיים?האם אצליח פעם להנות ממשהו שקט ונוסך בטחון? האם אני באמת רוצה את זה או שאני רק מוכרת

לעצמי סיפורים שזה מה שאני רוצה אבל בעצם אני עוד נהנית מהדרמות וממשחקי הכוח? אם כן זה ממש מבאס.

ממש אבל.

מקווה לטוב

המשתמשת

שתהיה שבת שלום