בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מתגעגעת.
לכל כך הרבה דברים.
כ"כ הרבה דפים, כ"כ הרבה מילים
ועוד מילים, ועוד ועוד ועוד.
כאלה שמזכירות לי , הרבה זיכרונות טובים.
ואני מתגעגעת , לכל זה.
זה נעלם ממני, אני באמת מבריחה(?)
הפצעים אולי יגלידו , אבל אלה שבלב לעולם לא.
אין פה אשמים.רק אני אשמה.
ואני מנסה לתקן,אבל כנראה שאני עד כדי כך חסרת חשיבות שאין בזה כבר טעם.
אז אני שוקעת,נופלת בתוך הדיכאון שלי.
אנשים מדברים איתי
צוחקים איתי
וכל מה שאני חושבת , זה כמה שאני רוצה ללכת למיטה ולשכוח מהכל
ופשוט לבכות.
לפעמים אני פשוט מתכרבלת לי עם הכאב המוכר
אני חושבת שאני מתחילה להבין שכל הסבל הזה הוא עובדת חיים
או בכל מקרה עובדה בחיים שלי.
אולי אני אשאר ככה לנצח, אני יכולה לעשות כל מיני דברים כדי להסיח את דעתי:
ללכת לחוגים, לבלות במועדונים,יכולתי להכיר אנשים שיותר גדולים ממני
אבל כל אלה לא ישנו את העובדה שמשהו לא בסדר! משהו בי!
אני כמו אלוכהליסטית שנגמלה.
אבל עדיין מחכה בכל יום, בכל שעה ללגימה אחת נוספת של וויסקי או יין
מחכה , לישועה, לעזרה הזו.
אני דיכאונית באופן פעיל.
אני הולכת לקראת מטרה.
ואז כשאני חושבת על זה.
מהי בעצם המטרה?
המטרה שלי היא לצאת מהחיים האלה ולמצוא לעצמי דמות אחרת
סגנון חיים אחרים.
ולקבל עזרה.
אבל לא עזרה מקצועית או משפחתית.!
עזרה שאני רוצה לקבל.
הרבה תמונות רצות לי בראש
וכל הזמן חוזר לי החיבוק הזה
שאני כ"כ זקוקה לו עכשיו
(אני אולי נשמעת בכיינית מידי)
אבל אני צריכה את זה
את החיבוק הזה
אמיתי ואוהב.
זה הרבה לבקש..?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דורי;