כשהיא אומרת שצריך להתחזק והכל ולמרות שהיא משפחה והכל: אני חושבת מה היא הייתה אומרת
אם היא הייתה במקומי.
היא בטוחה שזה כל כך קל להתמודד עם דבר כזה.
היא חושבת שאם אני רוצה אני אהיה בסדר.
אבל היא לא מבינה את זה, אף אחד לא יכול להבין אף אחד לא יכול את הכאב הנוראי הזה שאני חשה.
בכל יום בכל שעה בכל דקה ובכל שניה מהחיים שלי.
הכאב הזה של הבדידות הנצחית.
אני תוהה לפעמים אם אי פעם אעשה את הדברים שאחרים עושים
להתאהב, לאהוב, לעשן, בקיצור מילה אחת לחיות!
אני אמנם חיה, במובן של לנשום ללכת לעבוד לדבר ולצחוק.
אבל מבפנים אני ממש מתה.
אני מרגישה כאילו העור שלי הוא מסיכה של פורים.
וכל מה שיש מתחת זה גל אחד גדול ושחור.
שאין בו שום שמחת חיים, אין בו טיפת רצון לחיות אין בי שום מטרה לחיים האלה.
נכון שיש לי אותה עכשיו אבל אם אני אהיה כנה היא לא תישאר איתי לנצח.
למרות שאני יודעת שהיא אוהבת אותי. והיא תומכת בי למרות כל הבעיות שלי.
בנאדם אחר היה מרים ידיים.
היא לא. היא פה לצידי.גם אם זה לא פיזי.היא החיזוק שלי.
היא למעשה כרגע הסיבה היחידה שבה עצרתי את עצמי
אני מאמינה שאם אני אלך לטיפול אני אהיה איפשהו בסדר.
אמא שלי בטוחה שהילדה שלה הקטנה זו שהיא כל כך דואגת לה בסדר גמור..
שהחיים שלה כל כך מושלמים שהיא פשוט הצליחה בגידול שלי.
אבל היא לא יודעת שהילדה הקטנה שלה דפוקה על כל הראש.
היא לא יודעת שהילדה שלה חותכת את עצמה ונתקפת שנאה עצמית ורחמיים עצמיים.
ובוכה בשקט בשקט כשאף אחד לא שם לב.
אני כבר יודעת מה יהיו התגובות שלה.
היא לא תבין שמדובר בדיכאון טיפוסי.
אחד מהסוג שאני מסוגלת להיות בחברת אנשים ולהיות מאושרת .
אבל באמת אני רוצה למות אני רוצה להעלים את עצמי כי אני מרגישה שהגל השחור
עוטף אותי ומעלים אותי.
אני מרגישה כ"כ קטנה בעולם הזה כולם כ"כ גדולים ממני כל כך חזקים
ואני היחידה החסרת אונים פה.
היא חייבת להבין שאני חולה. ואני צריכה עזרה. היא אומרת שהטיפולים הפסיכולוגיים לא טובים לי יותר
אם היא רק שאני בעצם מפסיקה אותם לא כי אני בסדר גמור אלא כי המצב שלי החמיר יותר ואני צריכה טיפול יותר רציני.
אני מרגישה בכל רגע שאני עומדת להתמוטט.
ועכשיו באמת שאני כבר לא יודעת למה.
אני כל כך צריכה את החיבוק הזה עכשיו.
כששמעתי את אותה מדברת עם אמא שלה אמרתי אלה חיים נורמלים של ילדה רגילה בעולם מטורף
לא כמוני שבאה הבייתה וחושבת מה היא תעשה? למה היא חוזרת בעצם?
לפעמים הייתי רוצה להיות כמו כולם.כזו שמבלה וצוחקת ואולי אפילו מעשנת.
רק בשביל לנסות.
אני לא יודעת אם אי פעם אצא מזה - אף אחד לא יכול להבין את מהות הכאב שאני חשה.
החלטתי שאני מספרת לאמא שלי הכל.
והעיקר- שאני בעצם בדיכאון מזה כבר 4 חודשים אולי אפילו יותר.
הדיכאון לא מורגש.
כמו סרטן.
בא במנות במנות קטנות ולפתע תוקף אותך.
יש ימיים שאפילו מוזיקה אני לא מסוגלת לשמוע כי גם היא מכיאבה לי שלא נדבר בכלל על לנשום או לאכול או לכתוב
או לזוז מהמיטה. לפעמים הייתי רוצה להעלם מפה במקום שאף אחד לא ישפוט אותי
ואף אחד לא יחליט בשבילי דברים.
אני מרגישה שכל התקוות שלי אבדו.
זה היה קטע מהיומן האישי שלי.
החלטתי לשתף קצת הפעם..
לפרוק מעליי.
באמת שאני מנסה.
כמה שיותר להחזיק את עצמי..
לאט לאט אני מקווה להצליח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דורי;