לילה.
שיחה שזה עתה החלה.
התחושה המוזרה לא עזבה אותה לרגע.
מערבולת של רגשות זו בתוך זו.
דמעות שרוצות לפרוץ, אך היא מחזיקה אותן כל כך חזק.
לא עוד דמעה.לא עוד כאב, למרות שהמועקה לא עוזבת מזה כבר שבוע.
המחשבות לא נחות לשניה.
מקרים שמעולם לא קרו רצים בראשה.לא נותנים לה מנוחה.
כבר שני לילות שלא ישנה.
סיוטים שרודפים אותה.בזה אחר זה.
היא קמה בבוקר. עם חיוך.שהם יראו שהכל בסדר.
שלא ידעו לעולם מה מתחולל בתוכה.
היא שמה את המסכה ויוצאת לעולם.
אומרת בוקר טוב פה בוקר טוב שם.
מעבירה את היום רגיל.שוכחת את כל הכאב וכל המחשבות.
בסוף היום בדרך חזרה הבייתה המחשבות חוזרות.
איך יהיה היום?
האם מישהו ישאל לשלומה?
אך איש אינו זוכר אותה או את שמה.
היא אוויר.
והיא..היא זוכרת פרט ופרט ממה שמספרים.
כל כך דואגת , כל כך אוהבת.
אך בשום לב אין לה מקום.
רק לה יש מקום לכולם בליבה הקטן.
באותו לילה , באותה שיחה היא רצתה כל כך לומר מה שעל ליבה.
אך היא שתקה.כשבעצם בפנים היא צורחת.
השתיקה שלה היא הצרחה הכי גדולה שבה.
הצד השני שמעבר למחשב כבר לא רוצה לשמוע אותה יותר.
היא לא מעניינת יותר.
היא לא חשובה לאף אחד ובטח שלא לצד השני.
הדמעות שוב רצו לצאת , אך היא עצרה אותן.
התחושה המוזרה שלא עוזבת.פחד עטף אותה.
הכל לא אמיתי,לא מוחשי.
זה לא הוגן היא אומרת לעצמה.זה לא הוגן.
גם אני רוצה היא אומרת.
סכינים דקרו את ליבה ועכשיו היא מדממת.
היא מאבדת את זה אך לא מעיזה לומר מילה אחת.
"אני שקטה וריקה כמו שמרגישה בוודאי עין סופת הטורנאדו בנועה בטמטום במרכזה של כל המהומה שמסביב.."
אני מרגישה כ"כ זרה
כאילו ומעולם לא הכרתי את החיים האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דורי;