שיחה קטנה שגורמת לי לחשוב שוב.
למה אני לא כזו?
למה אני לא שם עכשיו?
שוב עוצרת את הדמעות שלא יצאו.
שוב נחנקת מכאב בתוכי.
כל מילה קטנה נהייתה לי חשובה ובעלת משמעות גדולה.
העבר חזר לרגע היום..ההודעה הזו..אבל לא עניתי.
ואיכשהו אני גאה בעצמי.
שסוף סוף זה לא חשוב לי באמת באמת.
אולי סלחתי והכל נשכח , אבל אני עדיין זוכרת את הכל.
ואני לא מוכנה להיפגע שוב.
הספיק לי.
אני רוצה לצרוח , להוציא הכל כל מה שיש לי.
אבל אני לא רוצה להרוס לאחרים את הסופ"ש או את החופש..
אני לא אמיתית.
אבל אחרים אמיתיים בישבלי.
אני שואלת את עצמי.
למה תמיד אני זו שדואגת?
למה תמיד אני זו שיוזמת שיחה?
למה תמיד אני זו שטורחת להזכיר דברים?
ואז אני חושבת.
שזה היה יכול להיות נחמד
נחמד שיהיה מישו שידאג לי.
נחמד שיהיה מישו שיזום שיחה.
נחמד שיהיה מישו שיזכיר דברים.
אני לא יודעת מי זה המישו הזה.
אבל שיבוא כבר..
אני זקוקה לו , לחיבוק החם , לנשיקה המתוקה , לליטוף המרגיע.
אני כ"כ צריכה את זה.
מעולם לא דיברתי על זה עם אף אחד.
ובטח שלא כאן.
אבל אחרי מה שהיא אמרה לי ..זה קצת גרם לי לתהות בקשר לעצמי...
מתי זה יגיע אליי?
עוד כמה זמן אני אצטרך לחכות..?
כבר השלמתי עם העובדה שהתקופה ההיא הייתה ריקה...
אבל יש בי עדיין תקווה קטנה שאולי כל זה ישתנה בקרוב..
הייתי צריכה לפרוק איפשהו.
יצאת לך לבלות. ולא רציתי להפריע לך..........
.אז אני כאן פורקת מעליי ביומן הוירטואלי.
הם כאלה חמודים שהייתי חייבת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דורי;