תחושת הריקנות שוב עוטפת אותי.
עד שחשבתי לרגע שסופסוף אני אהיה גם זו שמספרת ולא רק המקשיבה טעיתי.
אלוהים החליט להשתעשע איתי.נהפכתי לבדיחה שלו.
אני קטנה וחסרת משמעות , זו שאף אחד לא מתעניין בה באמת.
ואף אחד לא יכול להבין מה קורה בראש שלי , אפילו לא את בלונדי שלי , שיודעת הכל עליי
לא מסוגלת להבין את הכאב שאני חשה יום יום.ועם זאת אני ממשיכה להעמיד פנים.
מחייכת , צוחקת , מדברת . העיקר שלא יגידו שאני פסימית מידי ויתרחקו ממני.
אני נאכלת בתוכי.מה אין בי שיש באחרים?למה אני אף פעם לא אהיה מספיק טובה..
זה כ"כ לא הוגן , אני מנסה לשנות את עצמי באמת.
להיות יותר פתוחה , לדבר יותר אבל זה לא עוזר.
ועכשיו הגיע לו עוד חג שאני לא אוהבת.
את הסיבה אני לא אפרט פה.הנוסטלגיות מתחילות לעלות לי.
מזכירות לי עד כמה אני מעוררת רחמים ומסכנה.
שוב עוצרת את הדמעות , בכיתי מספיק אתמול.אין לי כוחות יותר
אני חלשה מיום ליום.
הראש שלי מלא במחשבות שלא נחות אפילו לא לרגע.
הדבר היחידי שעולה בדעתי כרגע זה:
הלוואי והייתי יכולה להרוג את עצמי וליצור מישהי חדשה.
בעלת חיים בריאים יותר וטובים יותר.
לאט לאט אני נשברת.
הלב שלי מלא סדקים
רק נגיעה אחת קטנה
והכל ישבר לחתיכות קטונות שלא ניתנות לאיסוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דורי;