אני מרגישה חולשה.
ריקנות וחולשה.
מעולם לא הרגשתי כך.
אפילו לקרוא אני לא מסוגלת , שלא נדבר על לאכול או לשתות או לעשות פעולה כלשהי
אפילו הפוסט הזה קשה לי
גם אחרי שהכל הסתדר והכל בסדר...אני מרגישה מוזר.
כאילו אני כבר לא שייכת, כאילו נשכחתי.
אני יודעת שעכשיו אני אצטרך לבנות הכל מחדש .אני מרגישה את זה.
טיפשה! זה מה שאני.
הייתי חייבת לדבר להגיד את מה שיש לי בלב.
בשביל מה זה היה טוב?עשיתי טעות.
אחרי אתמול נשבעתי שאני אשתוק.גם אם יהיו דברים שיפריעו/יפגעו/יהרסו אותי לחלוטין.
אני אשתוק!
אף מילה לא אומר...זה כאילו שהכל השתנה ברגע אחד.
אני מרגישה שאני כבר לא קיימת , כאילו שאני זרה.
וככל שהזמן עובר,הדקות עוברות אני מרגישה שיותר ויותר עצם הקיום שלי נשכח.
אני עדיין זוכרת ונמצאת פה.
אבל זה הורג אותי.
אני מדברת עם הבנאדם שהכי מבין אותי ואני מרגישה שאני מדברת עם זר.
אולי זו רק אני לא יודעת..אבל מאז יום רביעי האחרון זה ככה.
אולי בגלל זה גם כל ההתפרצות הזו.מהפחד.הפחד המזורגג הזה שלא עוזב אותי לשנייה.
משום מה תמיד אני זו שנשארת מאחור.
תמיד אני זו ששוכחים...
אני כ"כ מפחדת מזה.זה לא עוזב אותי לרגע.
אבל הבטחתי לעצמי שגמרתי עם זה.
לעולם יותר אני לא אדבר על מה שמפריע לי , או על הפחד שלי.
אני פשוט אשתוק.
אסור לי להגיד את מה שאני מרגישה וחושבת.כי בסוף תמיד אני יוצאת אשמה..ומפסידה.
אז חבל ..חבל שעכשיו אני צריכה לבנות הכל מחדש.
הדברים הקטנים שכ"כ היו גדולים בישבלי:
שליחת הודעות.
SMS
מילה טובה
כל אלה שוב יעלמו עכשיו אני יודעת.
יקח זמן רב עד שהם יחזרו.
בישבל אחרים כל הדברים האלה לקבל הודעה במסנג'ר או בנייד או כל דבר אחר הם שטותיים לחלוטין
בישבלי זה הרבה , ואני יודעת שאני לא אקבל את זה עכשיו הרבה זמן בדיוק כמו שהיה עד לפני 8 חודשים.
תמיד אני צריכה להתאמץ.
אני רואה את התמונות ואת המילים החמות..וחושבת שאף אחד לא אמר לי דברים כאלה זמן רב.
גם למה שיגידו.מי אני בכלל..אני סתם חסרת חשיבות.
ולאט לאט כמה שזה כואב לי לכתוב את זה או לחשוב על זה בכלל
הקשר הזה...שכ"כ התאמצתי בישבל לשמור עליו יעלם..
זה יקרה אני יודעת.
הגורל לוקח ממני הכל.זה לא הוגן
אבל אני כבר רגילה לזה.
אולי אני טועה ואולי לא
אבל זו אני.
וגם כשגדלת את עדיין זוכרת
נשברת ועפה לשמיים שלך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דורי;