הכל מבולבל לי.
אני לא נכנסת לזה שוב.לא מפילה את עצמי.
התקופה הזו לא קלה בישבלי, אני מרגישה כזרה כלא שייכת.
אני מתחילה שיחה ואני מרגישה כאילו ניתקתי קשר ואני רק מתעדכנת בדברים החדשים..
אולי באמת הכל רק נראה לי. אולי אני רק מדמיינת זאת.
אני לא יודעת.אני בכלל מרגישה כאילו ישנתי שינה עמוקה ורק עכשיו התעוררתי.
יש רק עוד חצי שנה לסוף..ואולי אני מפחדת שלא רק שם זה יהיה הסוף.
אלא הסוף של עוד משו..אני לא רוצה שזה יתנתק.
זה חלק מהחיים שלי..
מעולם לא חשבתי שאגיע למצב כזה , כל השנים ניסיתי למנוע מעצמי להגיע למצבים כאלה.
לפחד , לחשוב מחשבות , להיכנס ללחצים.הייתי בטוחה שבגיל הזה כבר הכל יהיה שונה.
כמו בכל שנה שאני מנסה לשכנע את עצמי שהשנה יהיה שונה.
אני מנסה לעבוד על עצמי כמה שיותר, לא לקחת ללב יותר מידי להיות חזקה.
אבל זה חזק ממני.זה משתלט עליי- הפחד הזה החרדות האלו
הם לא יעזבו אותי...
אולי אני צריכה לעזוב...
אני מרגישה מנותקת , לא שייכת לעולם הזה לא שייכת למי שאני הכי אוהבת לא שייכת.
חיים שונים , נכון אבל צריך להיות מכנה משותף איכשהו ולי אין את זה - ככה אני מרגישה לפחות.
כשאני לבד אני חושבת על כל הדברים שאני הולכת להגיד ואז כשמגיע הרגע הכל מקבל תפנית חדשה ואני שותקת
קופאת לי.מפחדת.לא מסוגלת להגיד את מה שבאמת אני מרגישה.
כי כששותקים אז הכל פחות מאכזב.
אני רחוקה כל כך רחוקה , הם רחוקים .. אני לא מבינה למה.
זה פשוט לא נראה לי הוגן.
אז אני רוצה חיבוק ושבת אחת והתראות אחת...זה הרבה לבקש?זה לא עולה כסף ולא דורש מאמץ.
ועכשיו אולי אני לא טועה כבר.אולי באמת הפכתי לזרה.
אולי באמת הפכתי ל"היי את פעם הכרתי אותך תזכירי לי איך קוראים לך...?"
זה נשמע מוגזם אבל אני חושבת על זה כבר מיום שישי האחרון.
אני עדיין לא אספתי כוחות עדיין לא חזקה מספיק.
אבל מוכנה להשלים עם דברים..היום קצת דיברתי קצת אמרתי מה שיש לי בלב.
אבל עדיין כואב לי.תמונות הרבה יותר כואבות ממילים.או שזה בעצם אותה עוצמה של כאב.
הכל יאסף במשך הזמן לזכרונות..ומה עם הזכרונות שלי?איך אוכל לספר ליקריי בעתיד על התקופה הזו
אם אין לי שום דרך לזכור אותה חוץ מבראשי..
אני רוצה לזכור הכל לפני שהכל יגמר...עם זה עדיין לא השלמתי אבל אני מכינה את עצמי.
חצי שנה...זה כל מה שדרוש כדי להתחיל הכל מחדש.
הכעסים כבר נעלמו , העובדות הכואבות נשארו.
כל כך השתדלתי שהשיחה הזו תהיה רגועה ולא תסתיים בעוד ריב כואב.
והצלחתי אבל אני מרגישה שבכל רגע משו רע עומד לקרות..
ואני מפחדת כ"כ מפחדת.
אני מפחדת שבשנייה שאני אגיד את כל מה שיש לי הכל יתמוטט הכל יהרס.
כל מה שעבדתי עליו במשך חודש ועדיין עובדת יהרס.
אני לא רוצה שזה יהרס..אז אני שותקת.אבל אני לא רוצה לשתוק אני רוצה לדבר לדעת מה תהיה התשובה..
אבל ברגע שההזדמנות מגיעה אני קופאת.לוקחת צעד אחד אחורה ומסתגרת בתוך עצמי.
בנתיים אני משתדלת לשמור על אורך חיים נורמלי.
בתקווה שהכל ישתנה עוד חצי שנה אבל ששום ניתוק לא יהיה כרוח בזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דורי;