אני כלכך ממורמרת, ולא יודעת מה.
אין בי חשק לכלום, לחיות, לעשות משהו, לדבר, לכתוב, לאכול, לרקוד, לחייך, לבכות. כלום. אין לי חשק לחיות פשוט.
אין לי חשק לתיאטרון, שפעם היה מקור ההשראה שלי.
אין לי חשק לקום בבוקר וללכת לביתספר, ללמוד ולחזור הביתה.
אני רק רוצה לישון כל היום, בלי לחשוב, בלי לנשום בלי להבין ובלי לעכל.
בלי לנסות להתגבר ובלי לנסות להבין את המצב החדש לא חדש הזה כבר..
ולשקר לעצמי שאני בסדר, שאני לגמרי מאחורי זה שאני כבר מעכלת ומבינה ואפילו מקבלת את זה, כשככה מול כולם זה נראה כאילו עבר לי.. כאילו זה התגברתי על זה יפה, אבל כל ערב להתחיל לבכות, כל ערב להיזכר ולא ולהרדם מרוב בכי, ולקום עם דלקות בעיניים כי הן כואבות כבר מהבכי הזה.
וכל ערב להעלות זיכרונות, לראות תמונות, לקרוא שיחות, לקרוא הודעות ולעשות כל דבר שקשור בה.
אני מרגישה שאני לא מתקדמת, שנתקעתי במקום מסויים לפני שלושה חודשים ומשם אני לא זזה.
המחשבה היחידה שלי זה זאת דנה, הנושא שיחה היחיד שלי עם אנשים זאת דנה
אני מתקשרת אליה, כדי לבדוק שזה אמיתי.
מרגיש לי כלכלך צבוע לדבר עם כולם ולחייך ולצחוק ולהנות, כשכל הזמן מהדהד לי בפנים "דנה" ולא יותר.. וכל שנייה ביום שעוברת לי, כואבת לי ושורטת לי את הלב ומזכירה לי כמה שהיא חסרה לי וכמה שקשה לי.
ועם כמה שאני מנסה להתמודד, ואני מתמודדת עם זה יפה מול אנשים אחרים- בלילות כל המחסומים נופלים.. אני מתפרקת לאלפי חתיכות.. גם לא בלילה.. כשאני לבד, זה פשוט בלתי נסבל.
וכל פוסט שלי זה רק על דנה, כשאני מתיישבת לכתוב אני אומרת לעצמי שהפעם אני אכתוב על הכל באופן כללי.. אבל הכל נובע מזה, כל החוסר חשק וחוסר הבנה והחוסר זה נובע מזה, מחוסר דנה.
ובכלל רציתי לכתוב משהו אחר, אבל ברגע שהתחלתי לכתוב טיפה, זה אבד לי ושכחתי מה היה לי להגיד.
אני מרגישה שאיבדתי את הטעם לחיים, כאילו אין לי בשביל מה לחיות.
אני לא מוצאת משהו שימריץ אותי לקום בבוקר
אני לא מוצאת מישהו שאני אחיה בשבילו, אקום בשבילו ואחייך בשבילו.
כאילו העברתי את עצמי למצב אוטומט, אני עושה הכל בלי שאני רוצה בלי רצון.
אני בביתספר, עם חברים, בצופים, בכל מקום אפשרי ועושה כל מה שאני צריכה.. בלי שאני ארצה בכלל.. פשוט כי אני צריכה לעשות את זה.
אם הייתי יכולה הייתי קמה ופורשת מהכל, פורשת לכמה ימים או שבועות או לא יודעת. פשוט מתרחקת.
אני כל פעם בבעיה עם חברות שלי, כי ההתנהגות שלהן מרגיזה אותי,המחשבה שלהן שהן תמיד צודקות, תמיד יודעות הכל, תמיד בסדר ותמיד מושלמות מעצבנת אותי ומרתיחה אותי.
הרעיון שאף אחת לא מוכנה לבוא ולהודות בטעויות שלה, בפאשלות שלה ובבעיות שלה.
ואני לא אומרת שאני לא ככה, גם אני, אבל זה בכל זאת מעצבן.
כי כשאני רואה אותן, מול החברות האחרות שלי אני מבינה כמה שאני רגועה עם הבנות האחרות, כמה שלא חסרים לי הריבים האלה וכמה שטוב שהן יודעות שהן טועות לפעמים.. ומוציאות את הראש מהתחת שלהן לפעמים ולא חושבות רק עצמן..
אבל אני פשוט לומדת להסתדר עם זה, אני לא מביעה דיעה, לא נכנסת לריבים ולא אומרת כלום.. כי אם אני אתחיל לדבר זה ייגמר ברע, כי יש בי כלכך הרבה דברים שהצטברו, כלכך הרבה דברים שאני מחזיקה רק כדי לא להרוס לעצמי את המערכות יחסים עם החברות שלי.. כי בסך הכל, זאת תקופה שתעבור והמחשבות האלה יעברו.
אני פשוט צריכה חשק. למשהו.
אני צריכה טעם לחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
