להמשיך להגיד לעצמך שזאת סך הכל תקופה, לא פותר את הבעיה.
לשקר לעצמך שהכל בסדר, לא הופך את המצב לבסדר.
לבכות על דיכאונות יתר, לא עושה אותך שמח יותר.
וכל יום להבטיח שאתה פותח דף חדש ומתחיל מההתחלה, רק מלכלכך את כל הספר ומדכדך אותך שאתה לא מצליח לעמוד בהבטחות של עצמך.
אני מפסיקה לחפש פתרונות לכל הבעיות האלה, הצרות האלה והחוסר הצלחה הזה.
זה לא שיש לי ברירה אחרת, ואני רק הופכת לדיכאונית יותר ויותר, וזקוקה לפרוזאק יותר ויותר.
והצורך הזה לפרוזאק כדי להרגיש טוב, לרטלין כדי להרגע ולאדוויל כדי לא להרגיש כאב הופך אותי לעוד יותר תלותית בדברים לא נחוצים.
חחח מצחיק אותי לקרוא פה, אני כותבת פה רק כשרע לי.. ויש תקופות שאני כותבת הרבה יותר ממה שצריך.
ובסופו של דבר, מי שקורא פה בטוח שאני ילדה דיכאונית חסרת חברים מכורה לכדורים ואלכוהול...
למרות שאני באמת לא כזאת, לא עם אנשים בכל אופן... אני משתדלת להרגיש טוב ולחייך ולצחוק ולהשתגע, ככה אני חיה.
ואולי זה לפעמים מלא מסכות ולא תמיד אני מחייכת מהלב, אבל אני משתדלת להרגיש טוב, ואני משתדלת לא לחשוב על דברים רעים
ולא לחשוב על מה שמפריע לי, ולמדתי עם השנים לדחוף את המחשבות רחוק רחוק בתוך המוח, ורק כשאני לבד זה באמת יוצא ואז כל המירמור והדיכאון והעצבנות יוצאים החוצה, על דפים על שירים או בבלוג...
וחוץ מזה בסופו של דבר, זאת לא אני- זאת המאניה דיפרסיה שמדברת!
דנה'לה שלי ♥♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
