איבוד יכולות מוטוריות, הפסקת הנשימה וקפיאת הדם הם רק סימפטום אחרון לריקבון שהתחיל הרבה לפני. בלי ריח, בלי טעם. כלכך עמוק בפנים שלא קיימת עדיין שום בדיקה שתאושש או תפריך את הדיאגנוזה, ועל כן סופני.

זו קריאה אחרונה ונואשת לעזרה, בשקט ובלי מהומה, כי בנסיון התחנונים שלי בצעקות קורעות גרון כנראה אין מספיק כדי לשבור את השמיעה האטומה של מי שעוד מעז להיות סביבי רק כדי להתנשא עליי עם מה שקוראים לו אופטימיות ובעיניי הוא רק תסמין לטיפשות.

זו החלטה ילדותית, אגואיסטית ולא אינטיליגנטית במיוחד. "פתרון קבוע לבעיה זמנית".

אבל כבר לא נשאר הרבה ממני בכל מקרה.

יש אנשים שתפקידם ללכת לפניי, כי בינתיים אפילו לזה אין לי מספיק מוטיבציה.

אבל הכל מת מבפנים בלאו הכי, אני רק היחידה שלא מסוגלת להתעלם עוד מהסרחון.