בבלוג זה אני מתכנן לכתוב גם על אנשים שהראו לי שניתן לאהוב את היהדות. למרות הכל.

אם תגיד שאתה מפחד ששחרור רוצחים יגרום לעידוד הטרור, אני מבין. אבל אם תגיד שאי אפשר לשחרר את גלעד בגלל שמתים לא ניתן להחיות מהקבר, על כך אני מוחה. בתוקף.

קרובי נרצחי הטרור, שמתנגדים לעסקת גלעד שליט. הקשיבו.

מתי נבין שאין ערך לזכרונות של מתים?

בדיוק בקטע הקודם  שעבר מה 12.10.11 כתבתי על כך בהרחבה.

תארו לכם, איזה מסר היתה מקבלת מדינתנו, אם בג"ץ היה מקבל את עתירות

קרובי המשפחה של קרבנות הטרור:

1. שישראל מפחדת ממלחמות גרילה.

2. שישראל משתתקת ונהלמת ממלחמות גרילה.

3. שישראל נותנת יחס ומשקל רב לאנשים שנפטרו.

4. שהמתים יוצאים מקברם ומחליטים החלטות פוליטיות ומשפטיות.

מתי נבין שהמת, ברגע שמת הוא עבר, הוא לא שיקול.

זכרונות של מתים תמיד יכניסו אותך לבור חסר תחתית. לבור חסר שיקום.

זכרונות של מתים תמיד מכניסים אל חידלון המעשה.

במאבק בין מתים לחיים, החיים תמיד צריכים לצאת וידם על העליונה.

קרובי משפחות הנרצחים, קומו מעפרכם. הסתכלו למעלה. השמים כחולים, החורף מתקרב.

זה טוב לחקלאות. עוד מעט תגיע עונת התפוזים, האבוקדו. מה לכם כי תשבו ותזכרו את מתיכם?

מה לכם בכך?

האם חושבים אתם כי נאמנות למולדת נשמעת מפיכם? האם אכן חושבים אתם כי דגל המוסר והערכים מונף בזכרון המתים?

דעו כי נהפוך הוא. 

מדבריכם עולה, שעם המת שנרצח, נרצחה המדינה, נרצחו הערכים, ואין את מי לשאול, ואין יותר חיים.

הואיל ו:

א. זכרון המת  או כבוד המת הוא בעל נפח עצום בעולם הזה, ומשפיע מאוד על מעשים אקטיביים בעולם הזה.

ב. המת בקברו יכול בהחלט להכחיש את החי.

כלומר, במשפחה יכולים להיות אנשים שיאהבו יותר את המת בקברו יותר מאשר את החי המהלך,

וגם ישקיעו משאבי נפש  בהתאם.

ג. המת יכול להפריע לחי להמשיך לחיות את חייו.

ד. המת לעיתים יכול להרוס לחי את החיים , ולחנוע ממנו להמשיך קדימה בחייו,

ולהרוס לחי את עצמאותו,  חירות נפשו, מנהגיו והרגליו.

לכן:

א. אין טעם בזכרון המת.

ב. לא צריך לוחית זכרון לזכרו או הקדשת תשמישי קדושה  - בוודאי שלא בתוך בית כנסת.

ג. שום טקס בבית העלמין. לא אזכרה, לא הלוויה ולא קבורה. 

ד. המת צריך להעלם. להתאייד. לפני שיעלים יחד איתו חיים שעדיין חיים.

אדם שנפטר צריך להעלם לים עם משקולת: או  בתוך שק או סתם ככה בלי שק. אם אפשר, כמובן, לתרום מקסימום איברים להשתלה בחיים אחרים.

לא לשכוח לכתוב בצוואה, או לבחירת הקרובים, אם ההלוויה לים תעבור דרך שירותי שריפת הגופה או לא.

ה.  להפוך את הפסוק במקור ולאמר: "ושבח אני את החיים מהמתים, אשר הם מתים עדנה".

    עיין בספר קוהלת פרק ד', פסוק ב'.

ו. למת לא מקדישים כסא ריק או זכרון ליד שולחן אוכל.

ז. לא מדליקים לו נרות.

ח. לא שמים תמונות שלו על הקיר. בין אן הוא מצולם שם יחד עם החיים שהוא ממשיך להכחיש אותם,

ובין אן הוא מצולם לבד כ"קדוש מעונה".

ט. האבל לא יחשוש: חלק מקדושי השואה, שאפרם פוזר לכל עבר, וחלק מהאנשים שהוטבעו בשואה ברחבי נהרות אירופה יקומו בתחיית המתים.

איך? לאלוקים פתרונים.

המקסימום שאפשר לעשות בשביל הנפטר:

להתכנס בבית לעילוי נשמתו, ללמוד קטעי תורה או ספרות ערכיים, 

לאכול הרבה בורקס וסלטים, ומי שנוהג לברך על המזון - כמובן מנהג טוב.

יותר - כלום.