בבלוג זה אני מתכנן לכתוב גם על אנשים שהראו לי שניתן לאהוב את היהדות. למרות הכל.

מבחינתי לא מעניין אותי שדפני ליף לא עשתה צבא.

היא הסבירה לכתב שראיין אותה שהיא סובלת מאפילפסיה. גמרנו. היא אמרה א-פ-י-ל-פ-ס-י-ה.

אתה קולט, אדוני המראיין הפרימיטיבי יונק הדם? מי שיש לו אפילפסיה לא עושה צבא. תתחיל לקלוט אדוני הכתב הפוץ.

אבל לא. הכתב יורד לרמה של שירות לאומי. והיא מסבירה, עשיתי התנדבות.. הכתב לחץ ובסוף דפני ברחה לו באמצע הראיון.

כל אחד יכול לראות את זה ביוטיוב.

אם הציונות יותר חשובה מהתמודדות עם אפילפסיה בשבילי זה לא ציונות. זה יניקת מיץ טוטליטארית מהפרט כפי שעשו כל המשטרים  הטוטליטאריים. זה לא ציונות. ואם מישהו מרים קול שמציק להרבה אנשים הרבה זמן זו ציונות אמיתית, כי זה אומר שלציוניים יש בית כולל אלה שהם לא כאלה.

כי יש מישהו שמקשיב להם.

אבל מחריבי העם המחלקים אותו לימין ושמאל בלבד, תמיד יצפצפו. מה זה הבדל בין ימין לשמאל לכל הרוחות? הכל עושים למען או נגד הפלסטינים? זה המשמעות של זה? כל מחשבה פוליטית בריאה שקיימת בישראל היא מונעת רק ממחשבה של בעד או נגד הפלסטינים? זה הרי חולי נפש רק לחשוב על זה ככה.

דבר שני. מעניין שתמיד רק השמאלנים מונעים ממניעים פוליטיים.שביתות סטודנטים התחילו רק בימי נתניהו כהפגנות שמאל, וכיום גם הדיור, יוקר המחייה, צדק חברתי, הכל "שמאל". זה הדבר המעניין ביותר שקרה כאן.