ריקנות בשיאה. הלב שלי אובד עצות, והמוח התייאש והפסיק להתנגד לדיכאון שמנסה לתקוף אותי כבר שבועות. קשה לי לשים את האצבע המדוייקת למה, אני רק יכולה להגיד שחסר לי משהו, והמשהו הזה הוא הכרחי. בחיי שלא הרגשתי ככה אף פעם. טיפשי מצידי יהיה לחשוב שאפונה הוא זה שאני מתגעגעת אליו, כי רק לחשוב עליו עושה לי חלחלה. אבל אולי הצד הזה של מישהו מהמין השני שאתה יכול לדבר איתו בחופשיות, הדבר הזה איננו. למה אני לא מצליחה למצוא ידיד נפש אמיתי? לא כמוהו.. מישהו שלא ירק לי בפרצוף בכל פעם מחדש. מישהו אמין, שאני אוכל לבכות על הכתף שלו תמיד. ועכשיו יותר מתמיד- אח שלי בצבא, איפשהו שם בשדות האויב. למה דווקא לקרבי? כי הוא מאמין בכך שהוא צריך להגן על המולדת. ואני תומכת בו, וזה גם במה שאני מאמינה בו. אני גאה באחי הגדול, על האומץ, ועל כל הסבל והפחד שהוא צריך לעבור על מנת להגן על מולדתו. אבל הוא חסר לי, וגם הפחד לאבד אותו גדול מתמיד. הבעיה שאין לי עם מי לדבר על זה. הוריי אוסרים עליי לדבר על כך עם משפחתי, כדי ששום דבר לא יודלף לסבתי, שגם ככה במצב רגיש בקשר לכך. אבל אני גם לא משוגלת להשאיר את זה בלב- זה לוחץ לי. אני זקוקה לידיד, ולאח שלי, שתמיד ברגעים הקשיים הפך ליותר מסתם אח, אלא הפך ליועץ לחיים, בעל ניסיון וחוכמת חיים. אני זוכרת שהוא היה מתוודה בפניי על טעויות, והיה מעודד אותי כשלי הייתה אחת. כרגע הוא כאן, בבית, חזר לחופשה. גם אם אני לא מראה לו את זה, אני מאושרת שהוא כאן, ככה אני יכולה לשים את עיניי עליו ולשמור עליו.
אחי הגדול, תשמור על עצמך בשבילי עם לא בשבילך.
אני כן מנסה להבין אותך. אני מנסה להבין את צד הראייה שלך, אבל זה קשה לי.
אני לא מבינה אותך, לא מבינה מה עשיתי לך, ואני לא מבינה למה את מפסיקה לדבר איתי.
אבל את הבנת כבר שנמאס לי, אני לא משחקת איתך משחקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ריקנות בשיאה. הלב שלי אובד עצות, והמוח התייאש והפסיק להתנגד לדיכאון שמנסה לתקוף אותי כבר שבועות. קשה לי לשים את האצבע המדוייקת למה, אני רק יכולה להגיד שחסר לי משהו, והמשהו הזה הוא הכרחי. בחיי שלא הרגשתי ככה אף פעם. טיפשי מצידי יהיה לחשוב שאפונה הוא זה שאני מתגעגעת אליו, כי רק לחשוב עליו עושה לי חלחלה. אבל אולי הצד הזה של מישהו מהמין השני שאתה יכול לדבר איתו בחופשיות, הדבר הזה איננו. למה אני לא מצליחה למצוא ידיד נפש אמיתי? לא כמוהו.. מישהו שלא ירק לי בפרצוף בכל פעם מחדש. מישהו אמין, שאני אוכל לבכות על הכתף שלו תמיד. ועכשיו יותר מתמיד- אח שלי בצבא, איפשהו שם בשדות האויב. למה דווקא לקרבי? כי הוא מאמין בכך שהוא צריך להגן על המולדת. ואני תומכת בו, וזה גם במה שאני מאמינה בו. אני גאה באחי הגדול, על האומץ, ועל כל הסבל והפחד שהוא צריך לעבור על מנת להגן על מולדתו. אבל הוא חסר לי, וגם הפחד לאבד אותו גדול מתמיד. הבעיה שאין לי עם מי לדבר על זה. הוריי אוסרים עליי לדבר על כך עם משפחתי, כדי ששום דבר לא יודלף לסבתי, שגם ככה במצב רגיש בקשר לכך. אבל אני גם לא משוגלת להשאיר את זה בלב- זה לוחץ לי. אני זקוקה לידיד, ולאח שלי, שתמיד ברגעים הקשיים הפך ליותר מסתם אח, אלא הפך ליועץ לחיים, בעל ניסיון וחוכמת חיים. אני זוכרת שהוא היה מתוודה בפניי על טעויות, והיה מעודד אותי כשלי הייתה אחת. כרגע הוא כאן, בבית, חזר לחופשה. גם אם אני לא מראה לו את זה, אני מאושרת שהוא כאן, ככה אני יכולה לשים את עיניי עליו ולשמור עליו. 
אני כן מנסה להבין אותך. אני מנסה להבין את צד הראייה שלך, אבל זה קשה לי.