עולם קטן.

לפרוש את כנפיי התקווה לצדדים ולקפוץ בעיניים עצומות מן הגג. לא לפחד, המוות לא נראה בעיניים, כי אמונה היא כחוט חזק ושקוף שמצליח להחזיק אותי באוויר. הרוח צוחקת באוזניי שוטה את היא אומרת, אך שוב, בעיניים עצומות אוציא את לשוני ואצחק בעצמי הנה תראי, אני עפה עלייך. והיא תתיאש, ותחליש את קיפאונה, ואז אבין שהגיע הזמן לפקוח עיניים, לראות את מה שהשגתי עד עכשיו, ופתחתי עיניים, ונפלתי למטה. אך אני עוד לא מתה, אני רק קצת פצועה, אני אצליח שוב להתעופף בחזרה, לרשום ביומני- לא לפקוח את העיניים. עדיף פשוט לא לדעת מה השגת, כי אז הוא פשוט חומק מידייך. זהו קטע מטאפורי. הוא דיי מסביר את התחושה שלי כרגע. יאללה, הייתי בטוחה שהשארתי את החרא הקטן הזה מאחוריי, וזה כל כך לא נכון. כמה שאני רוצה לאהוב אותו שוב, כאילו שכלום לא קרה, לחייך איתו, לדבר איתו. שהמבטים שהוא שולח לעברי לא יהיו מקרים, ולא יקחו שניות. שסוף סוף, הוא יגיד לי כמו פעם כמה מזל יש לו שהכיר אותי. שיהיה לי שוב ידיד הכי טוב, כמו שתמיד רציתי.   מלאתי את עצמי בגאווה שהוא מאחוריי ואני לא צריכה כלום, שחמקתי ממנו, אבל עובדה, הוא עדיין מולי, והוא מושך אותי לנקודת ההתחלה. דאמט, עכשיו לעלות שוב את כל המדרגות עד לגג.