'רק כשמאבדים מישהו, מבינים כמה הוא חשוב'
|
| 3/2009
 תקופה כזו, מצד אחר אוהבת, מצד שני שתגמר.
שבועיים של אלף שעות חזרה.
כל שיעור, כל יום עבודה, כל אחה"צ, אפילו שבת הבאה חזרות.
פווול חזרות עד רגע האמת.
פול חזרות בחדר תיאטרון, בחדרי החזרות, על הבמה.
ר"נים עם תלבושות, איפור, תפאורה, תאורה, מוזיקה, הכל.
זה היה נראה כ"כ רחוק. והינה, עוד שבועיים אנחנו על במה באולם תרבות, מול בוחן.
יומיים לפני זה, מול הפנימייה, הורים, מורים, תלמידים, חברים.
לזלזל בלימודים, לא כי רוצים, כי צריך להשקיע יותר בבגרות.
כי זו בין הבגרויות היותר חשובות לי.
מעבר לזה, פול חזרות בריקודים.
עוד חודש ושבועיים הופעה.
כבר מתחילים לקרוע את עצמנו. וזה טוב.
מזמן לא הרגשתי ת'הרגשה הזו של הלחץ בחזרות.
להזיע, לא להיות מסוגלת עוד לרקוד, אבל עם כל המרץ, החשק שבעולם להמשיך.
לא לזלזל, להוציא את הכי טוב שאפשר.
לצעוק כמה שצריך על כולם כשלא רציניים, כי זה חשוב.
תקופה של חודש וחצי שאני נכנסת אלייה, ואז עוד תקופת לחץ עם כל המתכונות והבגרויות.
עד אחרי הבגרות האחרונה אין לי זמן לנשום.
בהצלחה! :)
לתמוך, לדאוג שגם הוא לא ישבר, אפילו שאני קצת נשברת, וקצת קשה לי,
כי הוא צריך אותי.
עוד שבוע. אפילו פחות.
והכל יהיה אולי יותר פשוט.
טוב לי, ואני שמחה, אבל לפעמים לא בטוחה.
פתאום הבן אדם חוזר, כנראה שהוא לא ציפה שאני אמשיך ככה בלעדיו, ועוד עם מישהו אחר.
מישהו אחר שיותר טוב ממנו.
עכשיו הוא מבין.
הוא פספס את הרכבת.
ובזמן הזה, אני הבנתי כמה שאנחנו לא מתאימים, והכי טוב להיות ידידים.
יום טוב :]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
