עברתי אתמול בכל המקומות 'שלנו'.
זוכר את ה-מקום?
זה היה המקום שלו, הוא לא יחזור.
אני זוכרת איך הגענו לשם, ישבנו, חיבקת אותי אלייך, ושתקנו.
הלכנו, הסתובבנו, יד ביד.
אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. זוכרת בידיוק איפה נעצרנו, ומה
אמרת.
ואני, שתקתי.
2 בלילה, ואנחנו בחוץ.
שקט. מידי פעם עובר רכב כלשהו.
זוכר את ההוא כשהיינו במגרש שהלחיץ אותנו?
'תלמדי אותי לרקוד' אמרת, ביקשת, ועד היום לא לימדתי.
זוכר את הסרט שרצינו לראות? אני עדיין רוצה לראות את הסרט שאמרת לי,
אבל מפחדת.
זוכר את הנשיקה לפני שנפרדנו. היא הייתה מדהימה, מהסרטים.
קשה לשכוח, ואתמול ממש נזכרתי בזה.
עברתי בכל אותם מקומות 'שלנו' ונזכרתי, הרגשתי כמו אז, באותו היום.
רק בלעדייך. לבד. בלי שאף אחד ידע, או ירגיש.
מחר חוזרים לשגרה, וזה קצת לא במקום.
מתאים לי עוד שבוע בבית, להבין הכל.
אולי טוב לחזור, להמשיך רגיל וקצת לשכוח מהכל ומכולם.
קצת להתרחק.
ואת לא זוכרת איך לחזור
אחורה למה שהיית פעם
אולי כי יש פצעים שאי אפשר לרפא
ואולי כי יש כתמים שלא יורדים בכביסה,
ואת מחפשת את הדרך החוצה ממה שאת עכשיו וקצת קשה לך בגלל כל
השחור שנמרח לך בעיניים
ועם כל הדמעות שמטשטשות לך את הראייה
ואולי זה העשן שמעוור אותי כדי לכסות על מה שבאמת קורה.
ואני כל כך רוצה מקלט שיגן עליי מהעולם האכזרי הזה שבועט בי
כל הזמן בברכיים ואני לא יכולה
לרוץ.