נראה לי שאלוהים רוצה שאני אסבול לנצח.

אני יודעת שזה מאוד אגואיסטי מצידי להגיד כזה דבר, כי יש אנשים שסובלים הרבה יותר ממני והצרות הטיפשיות שלי, ומעריכים הרבה יותר את מה שיש להם.

זה שאני חרא של בן אדם זה משהו אחד, אבל אני עדיין מרגישה שיש שם מישהו למעלה שרוצה ללמד אותי לקח. שרוצה שאני לא אצליח, שרוצה שיהיה לי רע, כי זה מגיע לי.

מעניין למה הוא מעניש אותי בדרך הזו. אולי כי הוא יודע שככה הכי כואב לי.

אין לי כבר דמעות. אין לי.

יש לי בור ענק בלב, ואני לא מצליחה למלא אותו. אני לא מבינה למה זה קורה לי. למה? באמת, מה עשית רע שמגיע לי עד כדי כך לסבול?

הלוואי והייתי יכולה לדעת. הלוואי והייתי יכולה להצטער על זה, איכשהו לנסות לכפר על זה...

אני רוצה למצוא את עצמי, את הנקודה שבה טוב לי... אני רוצה לחייך לאהוב ולהאהב. זה הרבה מידי לבקש? אני שואלת ברצינות, כי אני כבר לא יודעת.

בחורה בת עשרים שרק עסוקה ברע שבה, ורק עסוקה בלשנוא את עצמה ולהרוס לעצמה. והיא רק בת פאקינג 20! מה יהיה בהמשך החיים שלי?

אני יודעת שזה לא יועיל, הרי אתה לא רוצה לעזור לי, ואני מכבדת את זה ואני מבינה. אבל בכל זאת החלטתי לצום שני שלישי רביעי.

לא מגיע לי לאכול. לא מגיע לי כלום.

אני רוצה להתעלף מחוסר אוכל. לאבד את כל הכוחות שלי.

כמה אפשר  כבר, דיי, אני לא מסוגלת יותר. אני באמת שלא מסוגלת!

אני רוצה להיות חזקה אבל אתה לא נותן לי, אני לא מצליחה להמשיך הלאה, אני כל הזמן נופלת!

תן לי יד, תעזור לי, תגרום לי להבין במה טעיתי, אני מבטיחה שאני אנסה לשנות את זה, מבטיחה!

רק בבקשה, אני לא יכולה עם זה כבר, באמת שלא. אני לא משקרת, אתה רואה אותי ומכיר אותי, אתה רואה כמה רע לי. הכל אמת!

זה ישתנה מתישהו?

אני לא רוצה לאבד תיקווה. בלעדיה אין טעם לחיות, פשוט אין.

אני.

ממש היה בא לי להראות לעצמי שאני יכולה גם בלי אוכל.

אני יודעת שאני יכולה, אני פשוט גם לפעמים נופלת לזרועות שלו, בלי לקלוט שהוא חרא.

אני סומכת עליו יותר מידי, בידיעה שבסוף הוא יעשה לי רק רע.

החלטתי אתמול בערב/לילה שהיום אין שום סיבה שאני אוכל. מיותר. פעם בשבוע צום זה אפילו בגדר מומלץ.

אז עד מחר בצהריים כשאני אקום אני לא אוכלת. אני גם ככה נראית כמו בלון בזמן האחרון, אני מפחדת להישקל.

אני רעבה עכשיו, אני לא אשקר, אבל לא איכפת לי. לא איכפת לי. לא רוצה לאכול. לא רוצה. זה משמין וזה עושה לי רע, מה זה נתן לי האוכל הזה בכל החיים המסריחים האלה? רק להראות כמו שאני נראית היום, ולא להשיג את מה שאני כל כך רוצה. הכל בגללי. זה אני אשמה. אם הייתי בן אדם אחר, עם אופי חזק יותר, זה לא היה קורה לי.

הלוואי והייתי חזקה בשביל להצליח להפסיק לאכול לגמרי, עד הסוף. אני רוצה לחיות מאוויר.

מחר חדר כושר, אז אני אוכל קצת כדי שיהיו לי כוחות. אני מקווה להכניס עוד איזה צום שבוע הבא. אולי אם אני אפסיק לקרוא לזה צום זה פחות ירתיע אותי, וככה אני פשוט אצליח לא לאכול.

קורה לי שאני פשוט נכנסת לבלוג, אבל לא יודעת כבר מה לכתוב..

רע לי, טוב לי, בוכה, מחייכת, שמנה, רזה, אוהבת, שונאת.......

ואני באמת עדיין מרגישה ככה.

יש ימים שאני אומרת לעצמי שאני לא נהנית מהחיים שלי, שאני לא מרגישה שיש לי סיבה לקום בבוקר, שפשוט לא כייף לי..

ויש ימים שאני מנסה להחזיר את עצמי למחשבות חיוביות- שהחיים יפים ושאני צריכה להודות לאלוהים על כל יום.

עוד משהו שעליתי עליו זה שבתקופות שרע לי בהן ושאני נזכרת שאני שונאת את עצמי כל כך, אני מתחילה לבלוס בכמויות לא אנושיות, כי אני רוצה להרוס לעצמי הכל.

ומי כמוכן יודעת שלהיות שמנה זה חתיכת הרס?אז אני בולסת ובולסת, ולא מפסיקה עד שאני מוצאת את עצמי בוכה בחדר שעות על זה שאני שמנה ושמגיע לי למות

אני פשוט מזוכיסטית, אני יודעת.

חשבתי על זה לעומק, והחלטתי לשנות את התפיסה המסריחה הזו.

אין שום סיבה שאני ארצה להרוס לעצמי את החיים. ואם כן- אז כבר עדיף לא לחיות.

ואני לא מגזימה, ואני גם לא צוחקת.

נראה את הבן אדם שיהיה מסוגל לבלוס כל יום בטירוף, לא לישון בלילה מרוב בכי ודיכאון, לקום בבוקר לעבודה עם התחושה המגעילה הזו ולהישאר איתה כל היום.

להתבאס ללכת להתקלח, כי צריך להימנע מלראות את השומנים.

לא לצאת מהבית- שמישהו בטעות לא יראה "איך היא השמינה".

לא לקנות בגדים בגלל הפחד הזה של איזה מידה אני והכל מגעיל עליי

לא ללכת לים, אלוהים ישמור- אני רק חושבת על זה ובא לי למות.

ובקיצור כל הגועל שמתלווה לזה.

אז מה, עדיף לחיות חיים כאלה? לא.

או שמשנים, או שלא חיים.

החלטתי לתת לעצמי צ'אנס לחיות אחרת. באמת, הלכתי לקואצ'רית בנושא אוכל, היא ליוותה אותי, נתנה לי תפריט, הכל היה דיי טוב, עד שאיזה שטות עוד פעם הכניסה אותי למצב של בא לי למות ושאני שונאת את עצמי ואז המעגל התחיל. מה גם שהדיאטנית הזו הייתה בחו"ל אז לא היה " מי שישמור עליי".

ממש כמו ילדה קטנה, אה?

עכשיו עבר שבוע וחצי של בליסות ושל דיכאון, בכי מתמשך ושינאה אינסופית.

זהו, היום אני יוצאת בהצהרה רשמית, אני סיימתי עם זה, אני לא רוצה את זה יותר.

זה לא מגיע לי. אני לא עשיתי לאף אחד רע. אני חוזרת למסלול הנורמלי, ואני יודעת שאני מסוגלת

לחזור לתפריט ולספר לדיאטנית על הכל, ולא ליפול!
ותמיד לזכור שכשאיזה משהו מפיל אותי, להרים את הראש ולהסתכל למעלה! זה לא קשור בכלל לאוכל ואליי, זה לא אמור להשליך על זה.

דיי, אני בחורה צעירה ובאמת שכל החיים לפני.

אני מ-פ-ס-י-ק-ה להרוס לי אותם. עם חיים כאלה, באמת שעדיף למות.

תאחלו לי בהצלחה, ושאני אהיה חזקה.

אני אוהבת אתכן, באמת שכן!

אתן פשוט מקשיבות, לא שופטות, מבינות.

נמאס לי שכולם מטיפים ולא  באמת מבינים.

נכון שנימאס?

שבוע טוב, אנחנו עוד נהיה בקשר אני מבטיחה.

אני :)