אסמים מלאי בר

היה היתה פעם ילדה שתמיד רק ציירה את העורב שלה בפחם שחור.

אבל זה לא עזר לו, וגם לא לה.

היא ציירה אותו בהמון זוויות אבל הן לא התחברו לתלת מימד מעופף ובטח שלא היה לו קול,

הוא היה רק שיקוף של הקולות שלה, שקרעו לה את הדממה

מבפנים.

אני הילדה הזאת ואני רוצה כבר להיפרד ממנו.

כי אני כבר לא ילדה ולמדתי להתעלם מהקולות הקורעים שלו אבל כמה אפשר להתעלם ממשהו שחווית?

אצייר לי עורב מפחם ואקרא לו בשם. אפרוש לו כנפיו ואברכו בברכת ציוצים וצפצופים לחי עולמים.

ונפרד כשהוא ייעוף ממני כולו מפוחם וכולו אמיתי ועם קול קורא בעוז,

כך נפרד.