מה שלומכם?מקווה שהכול בסדר.
הנה החלק השני של ההקדמה.מקווה
שתהנו,החלק השלישי והאחרון יבוא מאוחר יותר.
ושוב ת''ב =]
[קצת ארוך אבל לא נורא ממש מצטער]
"כיצד לא יכולתי לחשוב על כך קודם" הוא קם ממקומו
והלך לעבר האלף שמולו
"מה שמך?" אמר המלך בחיוך
רב,"אה..שמי?שמי הוא פוניקו" –"תהיה מבורך תודה לך תודה!" אמר
המלך בחיוך רחב והלך במהירות לייעוציו,כאשר נכנס בדלת כולם הסתכלו בהפתעה כאשר הם
משוחחים על מצב המלכה ועל מצב הממלכה אשר יבוא במקרה והמלכה תמות.
"מצאתי פתרון!" הוא זעק לתוך
החדר,כולם סובבו עכשיו את פניהם בהפתעה מוחלטת האם המלך החליט להשתגע?.
"חמשת יהלומי האור!" הוא זעק
שוב שמח כולו ונראה כמו אורק שבזז בזה הרבה את אוצרו.
"אדוני המלך אתה בסדר?" שאל
אחד היעוצים?.
"הרבה יותר מבסדר, תודה!."
הוא אמר נלהב כולו.
"אינכם מבינים חמשת יהלומי
האור!" החלו להישמע זמזומים בחדר ולחישות.
הייעוצים הנהנו בראשם כלפי אחד והשני."כיצד לא חשבנו על
זאת,אנחנו חושבים כבר מעל שבעה שבועות כיצד למצוא פתרון למחלת המלכה וכרגע מצאנו
אותו" מלמל אחד הייעוצים בהתרגשות.
"אך כיצד אתם לא יודעים שזאת
אגדה?" בא קול מהדלת.
בנו השני של המלך גטקו עמד במפתן
הדלת,"מה אמרת?" שאל המלך בהרמת גבה.
"הכיצד לא תדע שזאת רק אגדה,הרי
חמש יהלומי האור,שהיו היהלומים הראשונים בבריאת העולם,שהתפזרו לארבעת כיווני
השמיים והאחד,החמישי נמצא בלב האדמה והוא ההרסני ביותר שיש" מלמל גטקו.
"ובכן אין לנו עכשיו זמן לעשות
חקירות לדעת עם אמיתי זה או לא יהלום אחד יעזור לנו אינך מבין בן עם נצא בקרוב
לחפש אותו...אנחנו נחזור מהר מאוד ואימך תבריא" אמר המלך וניגש לבנו.
"אבל אבי,במקרה ואין יהלומי אור
המסע כולו יהיה לשווא,ואמא תמות רק מהצפייה שנחזור,וברגע שנחזור ללא כלום,כיצד
תקבל זאת?" אמר גטקו והביט עמוקות לתוך עיניו של אביו.
-"אם מותר להעיר לי" צץ קול
קטן מהשולחן של הייעוצים,"יש מספר רב של שמועות שאומר שאחד מיהלומי האור נמצא
לא רחוק מכאן,באיי אשר נמצא בתווך של כחמישה חודשים הליכה,אני מציע מלכי,שתיקח את
אנשייך הטובים ביותר,כמה מחייליך הטובים והמובחרים שיש לעמינו,ותצא לשם ותחזור תוך
פחות משנה ותצל את מלכתנו אוהבתך" אמר הייעוץ בביטחון רב.
"איך נקרא האי?" שאל
המלך,"בשפה העתיקה לירטדו,אך בשפת בני האדם ששולטים באזור הימי על האי אך לא
מתקרבים לאי עצמו,אי החיים המתים" אמר הייועץ,המלך הרגיש את בטנו מתהפכת
בקרבו.
"ובכן בטח סתם שם אני בטוח
בכך!" אמר המלך בחיוך מהוסס.
"צ'רלו!" הוא צרח,מייד קם אחד
הייעוצים וניגש למלך-"כ..כן מלכי?" הוא מלמל בעיניים גדולות.
"אסוף כ12 לוחמים,ועוד תקרא לרב
הייעוצים והמשרתים שלי,ואומר להם שיהיו מוכנים בעוד יומיים בזריחה לצאת מהיער
לכיוון ליטרדו" אמר המלך במהירות וללא שום הבעת פנים מרוצה.
יום עבר,וזהו הלילה לפני היציאה הגדולה
שהסיפור עלייה יתפשט ברחבי העולם,אך אנשיו של המסע לא מודעים לכך עדיין.
בחדר המלכה אשר שם נשמותיה הכבדות נשמעו
בכול החדר,ישב לידה המלך והחזיק את ידה.
"יקירתי...את ערה?" הוא מלמל
לתוך אוזנה.
"כן,הקרה משו?" היא אמרה בקול
עייף ובנשימה עמוקה,"אני הולך לעשות התארגנות אחרונה למסע" הוא אמר
לה,"יקירי תבטיח שתחזור,ותביא איתך בחזרה את החיים שלי" היא אמרה ללא
לפקוח את עיניה.
"כמובן יקירתי כמובן".
המלך נרדם לידה ללא להכין שום ציוד הוא
פשוט רצה לבלות את שינתו האחרונה ביער ליד אהבתו.
למחרת כאשר קרני השמש פילסו דרכם דרכי
ענפי העצים של יער המזרח,פקח המלך את עיניו בגלל טפיחת כתף,הוא ראה את בנו גטקו
מסתכל עליו ובאימו במין גאווה.
"אבא צריכים לצאת השיירה מכונה
נתנו לך עוד כמה שעות לישון לפני שנהיה מוכנים לצאת" מלמל גטקו.
המלך הנהנין בראשו נשק לאשתו המלכה על מצחה ויצא ביחד עם
בנו מהחדר.
המלך לקח את חרב המלוכה,אשר כול מלך רק
רשאי לשאת.
ביחד עם בנו והשיירה שמנה כאחד עשר
לוחמים מובחרים,שלוש מייעוציו הבכירים של המלך,ועוד כחמש ממשרתיו הנאמנים
ביותר.בסך הכול היו משלחת של 21 איש אשר יצאו על סוסים במין מפגן כבוד אחרון מהיער
כאשר כול תושבי העיר וחלק מהיער עומדים מרעים להם וחולקים להם כבוד והצלחה במסע
שלהם בכדאי להציל את המלכה.
לאחר כשישה ימים בלבד ראו כבר את עציו
האחרונים של היער ויצאו לשטח הפתוח,כאשר מעטים מאוד מעלפי המזרח ראו אי פעם.
לאחר כחודש של רכיבה איטית תחת מזג
אוויר קיצי החלו לנשוב רוחות קרות מערביות ורעות.
השנה הייתה 4388 לפי ספירת העלפים ועונת
הסתיו קידמה את פניה של המשלחת.
הם כבר היו בחבל טורטן אשר נמצא בארץ
שממית ללא שום התיישבות של יצורים.
לאחר מכן חצו את הרי אמורת' אשר היו
ההרים האדירים ומרשמים ביותר במזרח.
מסעם התקדם הרבה יותר מהר מאשר ציפו
לו,ללא שום התעכבויות.
וכך יום אחד הגיעו העלפים לעמק
הזוליק,אשר ידוע בכך ששם החלה התיישבות בני אדם,ומפה והלאה מסעם יתמקד בארצות בני
האדם.
שלושה חודשים עברו להם במהירות החורף
היה בשיאו ואיתו השלג הגשם והסערות שנלוו להם.
המשלחת שהתה לרוב בפונדקים,אשר שם זכו
ליחס מיוחד ולסקרנות יותר כיוון שהם מהמזרח הרחוק מהיער האדיר שעליו שמעו בני האדם
רק בסיפורים העממים.
המשלחת החלה להבין שיעדם יותר קרוב ממה
שחשבו.
אחד בעלי הפונדק הציע להם להמשיך דרך
יערות הרטר .
ובכך בתחילת החודש הרביעי למסעם נחו
החבורה בתוך חורשת יער קטנה תחת צלם של הרים.
באמצע ארוחת הצהריים פתאום מלמל הנסיך
הצעיר:האם אתם חושבים שבאמת נמצא את היהלום?".
המלך נהם ואמר:"איך אינך מתבייש
לשאול זאת אנו כה קרבים למטרתנו ועכשיו אתה לא בטוח האם נצליח?" שאל
המלך."ובכן כן!" פתאום אמר הנסיך בביטחון.
"אני עדיין דבק בעמדתי שהיהלום זה
סתם אגדה ושאמא תמות והמסע הזה לחינם".
באותו רגע נוצר מין שקט מוזר.
"איך אתה מעז לדבר ככה,אחרי ארבעה
חודשים של מאמץ אין סופי!" –"אתה יודעת זאת טוב מאוד אבא!לא נוכל לעזור
לאמא!סתם עזבנו אותה לחינם!" צרח גטקו .
לשנייה נראה שהמלך עומד להתפוצץ ואז
צרח:"לך מפה!לך!אתה לא בן שלי!בן שלי לא היה מדבר ככה,איני רוצה לראות אותך
יותר!לך מכאן!" צרח עליו בקולי קולות.
לרגע אחד כולם היו המומים,גטקו קם היטב
את חרבו,זרק את האוכל שלו לרצפה,ואץ לעבר כיוון לא נודע.
בעוד הלוחמים הייעוצים ומהשרתים מסתכלים
בתדהמה ואינם מבינים מה קרה.
עברו חמש ימים בעוד המשלחת מתקדמת לעבר
יעדדה ועדיין לא היה מובן שגטקו עזב.
מרחוק נראה עשן בשמיים החבורה אינה
הבינה מה קורה,לכן התקדמה לעבר העשן מרחוק נראה כפר בני אנוש,אשר נראה כאילו עברה
עליו קרב די קשה.
הם התקרבו ונכנסו לשעריו,אחד הלוחמים
בשם כולאט שאל את אחד האנשים שעברו:"סלח לי אדוני מה קרה כאן?" –"גרוזלים!והרבה
מהם!התקרבו לכאן המלוכלכים החליטו לבזוז ולהרוס!" הוא גמגם מאט לעצמו ואז
המשיך:"אין לנו בכפר מספיק לוחמים כדאי שילחמו נגד חבורת גרוזלים,אך למזלנו
עבר כאן אלף צעיר!הצליח להרוג כמעט את כול החבורה!ובעזרת לחמינו המעטים גם הצליח
בסופו של דבר!" מלמל האיש בעושר,"אך גרוזל אחרון שעדיין נשערה בו טיפת
חיים ארורה,ירה בו עם חץ וקשת היישר על הלב" מלמל האיש והוריד את פניו
בעצבות.
שקט מוזר עבר בחבורה,"אלף
צעיר?" מלמל המלך בדאגה,"הראה לי את הגופה שלו!" הוא זעק.
האיש לא הבין מדוע אך מייד הוביל את
החבורה לבית שבו אוכסנו הגופות.
-"מרטה הראי לאנשים אלה את גופת
האלף" אמר האיש לאחת העבודות אשר ניקתה שמה.
ברגע שמשכה את הסדין מפני הגופה.
ירד המלך על ברכיו והחל לבכות ולקרוע את
בגדיו.וכך גם עשו כול חבריו למשלחת.
.על המיטה שכב בנו גטקו עם פניו היפות
והעדינות נראה שהוא רק יושן שינה עמוקה.
"בני!בני!" זעק המלך,והתקרב
בזחילה לעבר גופת בנו.הוא אחז בפניו של בנו ונישק אותם,"למה?למה לא יכולתי
להתאפק או בני!אני מצטער כול כך!בני " הוא התייפח ללא סוף,החבורה עמד שעה רבה
ליד הגופה מתייפכת כולה.
התושבים בתור מתן כבוד.הקימו כבר מכובד
על גבעת המלכים של הכפר,שם שכנו כול הלוחמים והגיבורים שנולדו בכפר או גרו באזור.
הציבו אבן סגולה ענקית עלייה חרטות
המילים:
'פה קבור גטקו בן סמוריג' נסיך יער
המזרח,אשר הקריב את חייו כדאי להגן על אנשים חסרי ישוע,ונהרג בידי יצורי השטן
הנתעבים,גבורתו תזכר לנצח נצחים בהיסטורית העם הנורחי,תיהיי נשמתו ברוכה
4388-4289"
שבע ימים ושבע לילות שכב המלך ליד קבר
בנו ולא זז ולא אכל ולא שתה.רק החזיק את האבן הסגולה אשר עלייה חרטות המילים וחיבק
אותה כאילו בא לעקור אותה.
לאחר שעברו שבעת הלילות,החליט המלך
להמשך בדרכו,בשביל אשתו ובשביל בנו.
המשלחת המשיכה בדרכה למערב עד שהחל
לעלות ריח מוזר,ריח אחר מכול מה שהם הכירו,הם היו קרובים לים כבר.
זה הייתה תחילת החודש החמישי למסעם הם בדיוק
החלו להתקדם לעבר השקיעה כאשר שמו לב למרחב כחול וענק.
"תראו הים!ים!" צעק אחד
הלוחמים כולם הביטו בים אשר ריצד בקרני השמש והחזיר זוהר כלפיהם.
לא הרבה אלפים מהמזרח הצליחו להגיע כול
כך רחוק וגם לא הרבה זכו לראות את הים.
הלוחמים אצו לעבר העיירה אשר הייתה מול
הים.
לאחר התארגנות קצרה ניגש אחד הלוחמים
לקבוצת בני אדם אשר שהוו ליד ספינה גדולה.
"סלח לי אדוני יום טוב!" אמר הלוחם בברכה,האדם בחן אותו מאט –"יום טוב יום טוב!" הוא אמר
בחיוך.
"אם אתה יודע מי אחראי הסיפון פה?"
שאל הלוחם והניד בראשו לעבר הספינה.
"ובכן זה אני במה אוכל לעזור לך?"
שאל האיש,"אני וחבריי" הוא סימן לעבר שאר החבורה,צריכים להגיע לאי ליטרדו"
מלמל האלף,אחד מהאנשים אשר עמד ליד הספינה נראה חיוור לפתע,"ליטרדו?לשם אתם
רוצים להגיע?" שאל האיש החיוור.
"כן,יש ברצוננו להיכנס לתוך האי
ולקחת את יהלום האור" הסביר הלוחם בראש מורם.
"איי ליטרדו אני מצטער לבשר לכם אך
מעולם לא שמעתי על איים כאלה" מלמל האיש שדיבר מהתחלה.
"קפטן,הוא מתכוון לאיי החיים המתים"
לפתע שאר חבורת האנשים נהייתה חיוורת.
לאחר כמה שניות שחזר לאט לאט צבע הפנים
של הקפטן אמר:"איני מוכן להתקרב לאי זה! רוחות ושדים רעים שוכנים שם יצורי
השטן!המתים המהלכים שוכנים שם!אנשים מסכנים שנקלעו לאי והשדים והרוחות השתלטו על
גופותיהם ונשמותיהם!" אמר הקפטן בסירוב מוחלט,"בבקשה,אנחנו
זקוקים לכך בדחיפות,אנחנו נשלם כמה שנדרש כדאי לתחזק את הספינה עד השיט לאי.
הקפטן הביט עמוק בעיניי הלוחם וקרא
לחבריו כדאי להתייעץ.
מלמולים עלו מתוך השיחה כמו צרעות
כועסות שמתווכחות בניהם.
לבסוף חזר הקפטן : "ובכן נסכים לכך!אך
יעלה לכם התחזוקה והשהייה" אמר הקפטן ואחז בחגורתו.
"וכמה יעלה זה?" שאל אחד
מייעוציו של המלך.
הקפטן הביט לעבר הצוות שהנהן לעברו
בחיוב.-"כמאתיים שבעים מטבעות זהב!" אמר המלך.
"לעולם לא!" אמר אחד הלוחמים
מיידית –"ניקח זאת!" אמר המלך.
הוא לקח את חברו בזרוע ומשך ולחש לו
באוזנו:"הלא תדע שבני אדם אוהבים כסף וזהב?מחיר זה הוא אחד הנמוכים ביותר
שנוכל להשיג באזור זה,יש לנו חופן של מטבעות זהב וכסף,יספיק לנו גם למאות שייטות
כאלה" מלמל המלך.
הלוחם הנהן לעבר הקפטן שחיוך נפרש על
חייו.הוא בא לחץ את ידו של הקפטן:שמי הוא דרני בן טובי,זהו מלכי מלך המזרח של
האלפים סמוריג'" אמר הלוחם ביראת כבוד.
הקפטן בחן את המלך בסקרנות למרות שניסה
ללא הצלחה להסתיר את התלהבותו.
"שמי ג'קן,אלה הם שני עוזרי הנאמנים לין,ודידן"
הוא החווה לעבר שני בחורים חסונים שעמדו והנידו בחיוב,"והשאר לא חשובים"
הוא מלמל בשקט.
ציווה במהירות לאנשי הספינה לעלות את
מטען האלפים כולל הסוסים וכולל התיקים לאונייה.וכבר לקראת שקיעה היו מוכנים
להפלגה.
ההפלגה נמשכה כארבע ימים כאשר באופק לא
נראה שום דבר חוץ מים כחול ושמש זהובה וגדולה מעל.
אך ביום החמישי כאשר השקים סמוריג' השקם
בבוקר ראה מרחוק הרים קודרים.
מייד זעק לשאר הלוחמים כדאי להצטרף
לשמחה.
כול החבורה צהלה ושמחה,ובני האדם אשר
בסיפון הסתכלו עליהם כמשוגעים.
"אף פעם לא ראיתי מישהו כ''כ שמח
להגיע לאי המתים החיים,מקום מקולל זה...אתם לא תצליחו לצאת בחיים,המתים החיים
יתפסו אותכם,יש שם רוחות רעים ושדים!ויצורים שטניים!" אמר אחד המלחים.
"ומהיכן אתה יודע את כול זה?"
שאל אחד הלוחמים בחיוך-"סיפורים.." מלמל המלח בשקט.
"אז זה אומר שכן הצליחו להינצל משם
אחרת מאיפה באים הסיפורים?" חייך המלך.
ובכן ביום למחרת הם כבר עגנו לחופי האי.
"מלכי!" זעק ג'קן אנחנו נחכה
מרחק לא רב מפה לכם,אנחנו נחכה שלושה ימים ושלושה לילות עם לא תגיעו בזמן הזה
נחשיב אתכם כמתים הנה עשו את מה שאליכם לעשות כמה שיותר מהר,דרך צלחה!" זעק
והורה להרחיק את הספינה מהחוף.
לא לכך זמן רב ללוחמים והם נכנסו כבר
עמוק לתוך האי בתוך היערות הסבוכים והפרועים שלו.
לא כמו יערות המזרח היפים שללכת בהם זאת
מתנה ודבר אשר מרגיע,היער של האי היה שונה לגמרי.
מטרתם הייתה להגיע כמה שיותר למערת ההר
ששם לפי השמועה שוכן היהלום.
לאחר יום של הלכה,החלו החבורה להרגיש
שהם מתחילים לצבור גובה,וללא ששמו לב כבר היו על ההר.
אשר היה פשוט וקל להליכה,מרחוק נראה
הפתח של המערה אשר במקצת הזכיר מין גולגולת של בן אדם מעורבת עם החדות של אלף ועם
הכיעור של גרוזל.
לבסוף הגיעו לתוך המערה.
שביל מדרגות ארוך הוביל לתוך חושך שלא
היה אפשר לפענח.
הלוחמים גיששו את דרכם לאט לאט ובביטחון
ללא מהירות בחושך במדרגות שלא ראו.כמובן שלא ראו כלום בגלל החושך.
לבסוף מין אור חלש בצבע לבן עם גוון
כחול הופיע משום מקום,וכאשר ירדו יותר ויותר כול המקום בהק באותו אור מסתורי.
"הסתכלו!" זעק נרגשות אחד
המשרתים של המלך,כולם הפנו מבט לעבר מקור האור,יהלום בגודל כף יד של נער צעיר,אשר
בקע ממנו האור,שכב לו במין דבר שנראה כמו קבר קטן.
המלך ניגש במהירות ליהלום,"סוף סוף!זה
שלנו יהלום האור!" הוא זעק בשמחה,ואחז ביהלום בבת אחת וברגע
שעשה זאת...
המשך יבוא =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
