האושר לעולם אינו יציב,הוא אינו אלא הפוגה של הדאגה

היום רק הוכח לי עוד יותר שאת הביה"ס שלי שמחנך אותי לחיים,

מנהלים אנשים חסרי לב ונטולי רגשות.

אנשים ממורמרים שבאים בשביל לקבל כסף.

זונות שלא מעריכות שום מאמץ ושום כשרון.

הם מזלזלים בך עד שנשמתך יוצאת החוצה. טיפת כבוד אין להם.

אבל חוצפה?  בשפע.

איך את\ה היית מרגיש אילו היית עומד\ת  מול כל השכבה שלך

מתחיל לשיר\לנגן והקהל הענקי שמולך פשוט מתחיל להיעלם לך מול העיניים? האנשים שיושבים ואמורים להקשיב לפרי יצירתך בורחים החוצה כאילו מחלקים שם כסף.

והסיבה: ארוך מדי.

וכמובן, ה"הנהלה החמה והאוהבת" שלנו הפסיקה מיד את הכל, בטענה ש"אינם" יכולים להתמודד

עם התלמידים. והאשימה אותנו ואת המורה האהוב והיקר שלנו למוסיקה, שעשינו את זה ארוך

מדי ושלאנשים אין סבלנות לשבת ולשמוע.

במהרה, שני קטעים שהיו אמורים לעלות נזרקו לפח.

והילדים, שעולים להופיע בפעם הראשונה שלהם והקהל קם והולך להם מול העיניים? איזה רושם הם אמורים לקבל?

מה בדיוק ההנהלה ניסתה לעשות? להוכיח את זנותה עוד יותר?

כמה זלזול וחוסר כבוד יכול להיות להם?

ויש להם עוד ים של חוצפה להאשים אותנו שבנינו את זה לשעה, ולא ל-45 דקות כמו שהם חשבו.

אם אין לכם את הכבוד המינימלי, לפרי עמלם של אנשים שעבדו מדי שבוע בשביל משהו שלקחתם

קימטתם וזרקתם לפח, מי אתם שתבואו ותגידו לי אח"כ שאני לא בסדר כתלמידה?

תמותו אמן.

מחר קבלת התעודה בנוכחות אמא שלי, המנהל, הרכזת שכבה והמחנכת.

למה?

המחנכת שלי, סבורה שאני מופרעת ושאני מבריזנית כרונית, שאני במצב גרוע ושאני עומדת לא לקבל תעודת בגרות

בולשיט.

אני יודעת מי אני.

כן אני מבריזה לפעמים - אבל זו אשמת אך ורק של הבצפר. לא תמיד צריך להיות אכזריים וחסרי לב. נכון?

כן הציונים לא בשמיים אבל זה לא אומר שהם בירידה.

אני מתחצפת? רק כשצריך. אם מורה יבוא ויצעק עליי אני אצעק בחזרה.

אם הרכזת שכבה שלי תבוא ותגיד לי להרים שולחנות וכסאות בשביל לסדר בשבילה חדר כ"עונש" לחשד שלה שדיברתי באיזו הרצאה מזדיינת - יש לי את הזכות המלאה להתעצבן ולסרב לה. מצטערת באמת.

אם הסגנית מנהל מסתובבת לה ברחבי ביה"ס עם לוק של "אני מעליכם" ומדברת אליי בזלזול יש לי את הזכות המלאה לשנוא אותה.

אם המנהל שלי בא ואומר לי לרדת ל-3 יחידות מתמטיקה ולהישאר שם כי זאת הרמה שלי ושאני לא אהיה מסוגלת לגשת ל-2 בגרויות באותו יום ולעלות ל-4 יחידות, ואז כשאני עושה את זה ומצליחה הוא דופק לי מבט של "שיט, היא ניצחה" -

אז פאקינג יש לי כל זכות לשנוא את ההנהלה המזדיינת הזו ולהתלונן.

אני לא רובוט. יש לי בעיות משלי מחוץ למסגרת הלימודית. ואני צריכה לדאוג להכל. אז יש נפילות.

אבל אותם לא פותרים בשיחות מאיימות עם המנהל או בזה שאמא שלי צריכה לבוא לביה"ס.

כן, זה מפחיד כי אמא שלי הולכת לאכול אותי בלי מלח מחר. כי משום מה היא מאמינה להם.

אני לא אתן לזה לשבור אותי.

אני מכירה את עצמי ואני יודעת מה הרצונות שלי. אני רוצה לסיים 12 שנות ייסורים עם תעודת בגרות

טובה, ואני אעשה את זה עם או בלי העזרה שלהם.

...Let the war begin