האושר לעולם אינו יציב,הוא אינו אלא הפוגה של הדאגה

כשהמצב חרא, הכל נראה שחור.

הכל בלתי הפיך

החיפוש אחר העזרה מותיר אותי מאוכזבת מתמיד.

אפילו הוריי אינם מאמינים בי יותר.

אני יכולה להרגיש בזלזול כשהם מדברים איתי.

ובפעם הראשונה בחיי

אני רוצה להילחם בעצמי.

אני מוכנה לוותר על כל התענוגות.

אני לא אצא

אני לא אראה חברים

אני אעשה מה שאני חייבת לעשות

בשביל אמא, בשביל אבא

אבל בעיקר - בשבילי.

אני מתעקשת לקבל תמיכה מהקרובים שלי

זה נותן לי כוח

אבל רובם מאכזבים. רובם הרימו ידיים.

הם חושבים שכבר אין סיכוי.

אבא כל הזמן ממלמל לאמא: "תעזבי אותה. זה חסר כל טעם.

את מדברת אל הקיר. היא בחרה לעבוד כמלצרית כל חייה אז זה מה שהיא תעשה.

חבל על הכסף. אין עם מי לדבר פה. היא פשוט לא מבינה."

אני ועוד איך מבינה.

רק מה שאני מצפה מהוריי היקרים שלפחות התעניינו בסיבה להידרדרות. ולא

בהטפת מוסר. ולא ב'נו נו נו'.

הם אף פעם לא שאלו למה אני מבריזה. למה אני לא לומדת. למה קשה לי.

הם כ"כ יבשים. ותקשורת בסיסית עם ההורים שלא קשורה לביה"ס בכל צורה שהיא זה דבר

שהכי חסר לי. תמיד היה חסר לי שאני לא יכולה לשתף אותם בחיים שלי.

אני מפחדת לספר להם. שאני לא אקבל צעקות. או אפילו איזו מכה.

מכאן, אני מרגישה שזה לא פייר שהם מתערבים עכשיו וכועסים עליי שהגעתי למצב הזה.

ובמקום להראות תמיכה ועידוד, הם עסוקים במה הדבר הבא שהם יגידו לי. באיך לצעוק עליי שוב.

באיך להגיד לי שאני שוב לא בסדר.

והם בטוחים ב100% שככה עם עוזרים לי.

והם כ"כ טועים.

עם התמיכה שלהם אני אוכל להצליח הרבה יותר.

אבל כנראה אני אצטרך להסתפק במועט.

נכון, אני הבאתי את עצמי למצב הזה

וזה נכון, הגעתי לשפל המדרגה.

אבל עכשיו אני רוצה להשתנות.

אמא, אבא,

תעזרו לי. בבקשה.