מפגישתנו הראשונה אני עודני קצר נשימה.
שומט ידיי שוכב המום.
משורר אותך אל תוך לב חתום.
כי בעינייך נחות,
כל הבלדות שנכתבו.
כן, בתווי פנייך מסתתרות,
השירות והקינות שהושרו.
שיטית רבים.
הותרת אותם: יחפים וצמאים.
ואחריי ודאי יבואו עוד,
מתפללים רעבים.
ראיתי בעינייך, אישה מתחילתנו הראשונה,
את כל אשר נכתב עלייך אך לא שירה אחרונה.
בראשיתנו חתום נטוע מגלה וחוזה בך זריחה.
את, אהובה יפה, אם כל תפילה.
את, אהובה יפה, אם כל ההשראה.
את, אהובה יפה, אם כל הידיעה.
את, אהובה יפה, האם של כל השירה.
האם באמת ראויה אני וזכיתי לכך שיכתבו לי דבר כזה?
אז כתב. אבל מה שווה השיר הזה עכשיו?
הוא עזב.
ולא רק הוא עזב.
כל אחד בסופו של דבר עוזב. אני אף פעם לא עזבתי.
ואני עדין יושבת ומחכה.
בוחנת לפעמים אופציות שמראש אינן טובות.
אופציות בלתי אפשריות.
כי נמאס לי כבר לשחות בחוסר הזוגיות הזאת.
הם באים והולכים. ושוכחים אחר כך.
ורק אני נשארת באותו מקום. תמיד מוכנה לעוד.
תמיד סופגת את המכה בסוף ומתומדדת איתה.
(האמת, שזה לא נשמע הכי טוב שבעולם - אבל
ככה בשביל הדקויות - אני מדברת על קשר. רציני.
זה פשוט יצא זנותי. אז זה לא [: )
היום היה שיא הצחוקים.
אני ואחותי (חברה) עשינו את המבחן הכי בנזונה שיכול להיות.
אח"כ החלטנו, שאנחנו בחורות ברמה הרבה יותר גבוהה מהבצפר הרדוד
והעלוב הזה כך שהברזנו.
כבנות שלא נולדו בג'ונגל, או כבנות שלא ניחנו כ"כ ביכולות טיפוס
שיחקנו בגורלנו וצעדנו לעבר השער שצבוע בירוק מרקר.
בחנו אותו מכל הזויות וניסינו להיזכר איך הקופים (הבנים) עוברים אותו כל יום.
קירבנו קורבן לאלוהים, ויצאנו לדרך. היא עלתה ראשונה.
רגל אחת למעלה, רגל שנייה עוד יותר למעלה, מעלה את עצמה, מתיישבת
על הקצה ובוהה למטה כאילו היא קופצת לתוך בריכת לבה.
בסופו של דבר, היא מצאה את הביצים האבודים והחליטה לקפוץ. זה נגמר בחבטה
ברגל, ועד עכשיו היא צולעת. חח. תרגעי, גם את צחקת מזה!
תורי הגיע.
כמישהי שצועדת אל הגרדום שמתי את רגלי על השער המזדיין, ועליתי.
לעומתה, אני את הביצים שלי לא הצלחתי למצוא ומצאתי את עצמי יושבת על קצה
של שער בצפר הצבוע בירוק מרקר ונקרעת מצחוק :]
לפתע ניגש אלינו זקן, גילו לא פחות מ65-70, בא אליי מלמטה פורש את ידיו לרוחב וצועק לי : "קפצי! אני אתפוס אותך!"
לא יודעת איך לא נפלתי בסוף מרוב צחוק. אמרנו לו שזה בסדר והוא הלך.
לפתע באה עוד זקנה, שדיברה איתנו רוסית כאילו הריחה את יכולתנו הזו מקילומטרים.
לבסוף, בזכות הקשישה הגיבורה, הצלחתי לרדת כאשר היא נתנה לחברתי הוראות מדוייקות
איך להחזיק לי את הרגליים.
אצלי זה נגמר בשתי שריטות מדממות על הידיים כי איכשהו נתלתי על השער ונמרחתי עליו עד שהגעתי למטה.
שתי מפגרות שנפצעו בניסיון כושל לטפס מעל גדר מחורבנת!!!
פיצויים מהבצפר? P:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אין לי שם.אני באה לבד.