בלוג הפריקה שלי...

עיינתי בספר המאובק שלה.

ופתאום זה פשוט תפס אותי,

משך אותי.

דומם/ עודד אבישר

אל החורש לילה לילה היא הולכת
ובמשעול ניצבת היא בדד
ורוח ליל משיר עלה, משיר שלכת
והיא עמדה דומם, דומם

ובחורש בחצות הוא בא עדיה
וממולה ניצב הוא במשעול
ואת ליבה היא לו מגשת על ידיה
והוא עומד דומם, דומם

שם בחורש היא טווה חלום של תכלת
כולו רקום בחוט של אהבה
והיא יחדיו עמו לעד עם צחוק של ילד
והוא הולך דומם, דומם

מן החורש עם השחר היא חוזרת
ומחווירים פניה, אך רנים
ורוח סתיו נושק דמעה אחת נושרת
והיא הולכה דומם, דומם

הנשמה משוטטת,

כרוח רפאים מעל האדמה,

כולם רואים דרכה,

כה שקופה שהיא לא מעניינת,

מעין תחנת ביניים לכל העובר ושב –

שימוש חד פעמי,

מעין פסיכולוג טלפוני.

היא לא יודעת מי אתם,

אתם לא באמת יודעים מי היא,

אתם מספרים הכול על כולם,

ומנתקים.

אותה נשמה,

הבודדה שמתהלכת ברחבי העיר,

מחכה לחברה,

לחבר שיגיש לה יד,

אוזן,

חיים,

אבל כנראה שהיא כה שקופה שאף אחד לא רואה.

*הערה: מוקצן. מאוד.

גשם של דמעות,

נשטף על הכרית בעוצמה,

בכי שקט נשמע לרקע המוסיקה העליזה המתנגנת,

ולפתע – צווחה מפלחת אוזניים,

דממה.

הכול שקט חוץ מבכייה המר של אותה הילדה,

אותה הילדה שנפלה –

ולא הצליחה לקום.