שכחתי שהבלוג הזה בכלל קיים.
קראתי הכל.
היה כל כך מוזר לקרוא בו.
זה כאילו אני, אבל מייקום מקביל.
החיים ממש ממש טובים עכשיו.
עצוב היה לי עכשיו לקרוא שפעם זה היה אחרת.
לא יודע איך שרדתי את התקופות האלה.. כשאני מסתכל על המחשבות שהיו בראש..
ועל איך החיים עצמם התנהלו.
ראש צוות של חיילים בבסיס סגור.
איך הצלחתי לתפקד? :O
בכל מקרה.
אם מישהו ייתקל בבלוג הזה.. ויזדהה.
הכל כאן בולשיט.
אני מניח שהמחשבות שלי פנו כלפי עצמי.
ואף פעם לא באמת היה רע.
היה מבלבל.
לקחתי את זה למקום רע.
כמו שעכשיו אני לוקח את זה לטוב.
כי בתכלס בסופו של תהליך.
הכל זה פסיכולוגיה.
והמציאות היא לאן שתכוון אותה.
"החיים הם כמו טלוויזיה, הם יכולים להיות שחור לבן והם יכולים להיות צבעוניים. זה הכל תלוי לאן אתה מכוון את האנטנה."
טוב אז מה בעצם קורא איתי עכשיו..?
עדיין אין חבר.
אבל זה לאו דווקא רע.
אני וסרגיי עדיין בקשר ונפגשים כל הזמן.
אבל אנחנו פשוט חברים עכשיו. :]
הזוי לחשוב שננעלתי על "תסריט" שיגרום לחיים שלי להיות טובים..
כשהם בסופו של דבר לקחו כיוון אחר לחלוטין.
ועכשיו אני יותר משמח :].
זאת אומרת..
רגעי עצב יש לכל אחד.. ולפעמים זה בסדר להיות עצוב.
אבל מילת המפתח היא פורפורציות.
כי החיים קצרים.
וחבל לפספס אותם.
לקבל עזרה מאחרים זה טוב ויפה.
אבל התשובות הם שלכם.
"אם אין אני לי, מי לי".
אז רק שתדעו.. שאם עכשיו רע לכם ממש.
אני כן יכול להבין אותכם.
אבל תזכרו שכל דבר בחיים הוא זמני.
גם העצב.
ושום דבר לא יישאר לנצח.
ומתי נעריך את זה אם לא עכשיו?
כל כך מוזר לקרוא את הבלוג הזה עכשיו, מישהו אחר שהיה פעם אני.
והכל כל כך שונה עכשיו. שזה הזוי.
אני רוצה לנצל את הבמה..
וכל הכבוד לגוגל שמאפשר לנו ככה לאתר בלוגים נשכחים :].
תשמרו על עצמכם :].
רות, סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: