אני זוכרת את היום שבוא החלטתי לא להתגייס, זה לא היה בכוונה אלה פשוט בלית ברירה, המצב הנפשי היה בקנטים, שתיתי כמו בהמה והסנפתי כמו זונה. האמת שעכשיו שאני נזכרת בקושי חייתי, זה היה חיים ללא חיים, הייתי מופרעת לגמרי, עצבנית חרדתית דכאונית והיי מה לא?
אז החלטתי לא להתגייס, זאת הייתה החלטה נבונה אז, וכולן תמכו ואהבו ואמרו שזה בסדר והם לא זוקפים את זה לרעתי, הם מבינים זה מכורח הנסיבות, במקום זה נשלחתי למחלקה יום פסיכיאטרית, היה לי טוב שם, באמת.
אבל לאט לאט כל אחד מהן התגייסה לה לצבא, אחד הלכה למודיעין משהו מסווג ושושואיסטי, אחת הלכה להיות מכית של עולים חדשים במכווה אלון, עוד אחת להיות מכית של מתגייסים במפרשית והאחרונה להיות משק"ית חינוך בכלא 6, שכיום נמצאת בקצונה ועתידה להיות הקצינה הכי טובה שצהל אי פעם ראה (טוב אני טיפה משוחדת בסדר?!).
ביום שהחלטתי לא להתגייס ידעתי שאני עושה את ההחלטה הנכונה, והייתי בטוחה ששום דבר לא הולך להשתנות חוץ מההתנהגות הבלתי נשלטת שלי, הרי מזה צבא? סוג של בצפר שהן לא חוזרות הביתה, אבל שאני אתקשר? בטח שהן יענו, ושאני אצתרך אותן? בדוק הן הולכות להיות שם בשבילי. אבל כמה גדולה הייתה האכזבה שלי כשגיליתי שלא ככה זה באמת, ושאני מתקשרת הן לא עונות והן לא שם. ואני לבד . ממש ממש לבד. וכל עוד הייתי באשפוז יום זה היה בסדר, כי היו לי את החברה מהאשפוז והייתי במסגרת, אבל כשיצאתי החוצה זה כבר היה פחות קל, לעבוד כל היום זה נחמד, אבל מה עושים אחר כך? אם מי מדברים? אם מי יוצאים? אם מי מבלים?
ואז אתה מתחיל להרגיש סוג של צלע שלישית, כי כולם חוזרים הביתה ומדברים על צבא, וכשהם חוזרים הביתה זה פעם בסופש ובמקרה הרע בסופש השני, וגם אז הם עייפים כי הם בקושי ישנים, וכבר לא נעים לספר כמה קשה לך, כי להם יותר קשה, כי האוכל מגעיל והמיטות נוראיות ואין זמן לישון ולנשום ולעשות שום דבר בעצם . אז שאני אתלונן? לא זה בסדר, תתלוננו, אני פה. ואז הם מתחילים להאשים, לא בכוונה אבל כשאני אומרת "קשה לי בעבודה" זה הופך להיות "את לא בצבא על מה את מתלוננת?" או שאני אומרת "אני בדיכאון" "נסי להיות בצבא תראי מזה דיכאון" ופתאום כל הקטע שהן הבטיחו שהן תומכות בזה שאני לא מתגייסת נעלם, פתאום אני אשמה במשהו שאני לא אשמה בוא, ולמרות שזה לא בכוונה יש איזה מרמור בטון שלהן כשהן מדברות איתי.
זה עובר, והן מאוד אוהבות ומאוד תומכות ומאוד מתעניינות בשלומי, אבל הצבא זה שנתיים קשות, גם למי שנמצא בהם וגם למי שלא, וקשה להבין את זה, קשה לראות את הצד של מי שבחוץ וצופה, אולי גם אני מקנאה בהן במקום מסויים, שהן יכולות ואני לא, שלהם נתנו להתגייס ואותי שלחו לבית חולים פסיכיאטרי כי אני חולת נפש ולא משנה כמה אהבה יש להן בלב אלי, אני עדיין מרירה.
אבל חברות זה מושג שלא הרבה אנשים מבינים אותו, תומכים אחד בשני בטוב וברע, ואחרי שש שנות חברות, כשעברנו הרבה מאוד קשיים ועליות ומורדות וטוב ורע ודרמות מפה עד לעזה ובחזרה, אנחנו עדיין חברות, גם כשאני פה בבית, מדברת איתן בטלפון פעם אחת בשבוע בסופש ורואה אותם לקפה פעם בחודש, וכל השאר זה בברים כשיוצאים לשתות. אנחנו עדיין אוהבות אחת את השנייה כמו בפעם הראשונה ששלחתי אותם מהבקום באוטובוסים לבסיסים שלהן.
בנות, אני אוהבת אותכן, וגאה בכן כל כך, ואני יודעת שאתן יודעות את זה, אבל לפעמים - אני לא יודעת שאתן אוהבות אותי בחזרה.
שולחת חיבוק ענקי.
אדווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
PoRn StAr XOXO