מקפלת את הזיכרונות שלנו ומכניסה לתוך מעטפה, מוציאה את הנייר-דבק ומדפיקה את הפתח. זהו, בשבילי הכל ארוז וסגור. פותחת את המגירה הקטנה בתחתית כל המגירות ודוחפת לשם - בקושי, היא כבר כמעט מלאה - את המעטפה. טורקת את ידית המגירה ומעבירה יד בשיער. זהו. היה טוב וטוב שהיה. סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. בדרך זו אני משכנעת את עצמי שיהיה בסדר ושאני מאושרת גם בלעדייך - זה אפשרי? כן, כנראה. עובדה. לקח לי זמן להבין את זה, לא מעט השפלות ודי הרבה דמעות אבל זה מאחוריי עכשיו - האומנם? - וזה לטובה. נכון? נכון. בשבועיים האחרונים - שבועיים? לא, פחות. אבל הזמן עובר מהר כשנהנים - ירדה לי אבן מהלב, וזאת כזאת הקלה. זה כמו שכשקשה לנשום בגלל האסטמה, ואז לוקחים משאף ואז ממש אפשר להרגיש איך שהנשימה נהיית קלה יותר. ככה זה, בדיוק. כאילו אין איזה נטל שיושב לך על הריאות ומצמצם אותך לגודל של קשית, ואז פתאום הכל חוזר להיות כרגיל.שנה, פחות או יותר. אני בוכה, כי זאת הייתה השנה הכי טובה של החיים שלי ואני חייבת לך אותה בגדול. אבל כשאני מניחה על המאזניים את הכמה ימים האלה, ואת השנה הזאת ומה שבא אחריה, זה משתווה. אני לא יודעת אם לצחוק, כי אני מאושרת, באמת ובתמים, ואני מקווה שגם את. אני מסתכלת לרגע צעד אחד קדימה ורואה את האבן הגדולה שהזזתי מהדרך ועכשיו הכל פתוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
