כל המינגלינג הזה לא ממש בשבילי

אני מהנהנת בנחמדות ומחייכת לפי הקונטקסט

ובעיקר אני חושבת שכבר מאוחר

ומחר קמים מוקדם

ויש טיסה לתפוס

וצריך גם לדבר מול כולם.

הנציג הגרמני לידי שאל אותי

איפה נהנתי יותר

בעבודה הקודמת או עכשיו,

כי גם הוא פעם עבד ברשות הגרמנית

ואני עונה תשובה דיפלומטית 

אבל בפנים נזכרת בפיטורים ההם ומשהו בי נצבט

מתי אפסיק לייחס לזה חשיבות כה רבה

אולי עכשיו, כשאני מנסה לאמץ הסתכלות חיובית יותר.

בדרך לשדה, איש זר שישב לידי באוטובוס ביקש את המשקפיים שלי לרגע

הוציא מגבון מיוחד ואמר לי באנגלית

שאני אהיה מופתעת מהתוצאה

ובאמת הייתי מופתעת, מהתעוזה 

וגם העדשות התנקו להפליא. הודתי לו,

אנשים יודעים לסמן לי מתי הגיע הזמן לשנות את נקודת המבט

הערכה חיובית מאוד קיבלנו על העבודה,

ואני כבר הספקתי להכתיר את הקורס הזה כאחת הבחירות השגויות שלי באקדמיה.

אחרי הכל, כתבתי עבודה בהיקף סמינריוני בשביל שתי נקודות זכות שיכולתי להשיג במבחן פשוט.

ימי שישי רבים וארוכים באוניברסיטה, גם אחרי שנגמר הסמסטר, וערבים שלמים שבילינו באזור הזה,

למטה, במנהל עסקים. היה שם שקט, מחשבים, וגם חתול. 

בניסיון לחשוב מה העבודה הזאת תרמה לי; אז על פניו ידע נרחב לגבי מבנה הדוחות הכספיים של בזק,

ירידה לעומקם של דברים וקריאת עיתונות נרחבת בנושא הפרשה האחרונה.

הבחירה בקורס נבעה ממניעים רבים עבורי, הקשורים יותר לתחום העיסוק הפרטי, ולרצון שלי ללמוד ולקשור קשרים.

שותפתי לקורס ולמסע, מלווה אותי מהימים הראשונים בתואר הראשון,

והקורס סימן עשייה משותפת אחרונה ביחד, מההתחלה ועד הסוף,

לפני שהיא פונה מהאקדמיה לדרך חדשה - כאמא. וגם זו סיבה בפני עצמה.

אבל יותר מהכל - רציתי לעשות את הקורס המאתגר הזה, שכולם מזהירים מפניו,

זה שברחתי אחרי שיעור ראשון שלו בשנה הראשונה לתואר, הקורס עם המרצה שיודע הכל.

כשקראתי את ההערכה של המרצה שנפרשה על פני שני עמודים, ביחד עם הציון שקיבלנו,

משהו קרה בי. משהו שאני מחכה לו זמן רב. התחושה הזאת, שהעבודה הקשה משתלמת.

ואז ניסיתי לחשוב אחורה, מה אני באמת לוקחת לעצמי מהידע שצברתי בעשייה הזו, ופתאום הבנתי שמעט מאוד.

שכל השעות שהושקעו, הימים והכוחות - שווים בסופו של דבר רק ידע מועט בלבד.

ולמרות הקונוטציות השליליות, המשל הזה מאיר עיניים מבחינתי, לגבי מה שעברתי ומה שעוד אעבור.