חיי כדיאטהלא אנורקסית, ובטח שלא בולימית.
בעלת משקל עודף [ ולא, לא שוקלת 45 ] אלא טיפה יותר, טוב הרבה הרבה יותר. |
| 2/2008
סיפור ההתחלה שלי
טוב אז קודם כל, שלום לכולם!
אני רק רוצה להדגיש דבר אחד: אני לא אנורקסית, אני לא בולימית אני פשוט מנסה להחליף אורח חיים.
כל חיי אני מתמודדת עם המשקל הרב שצברתי במשך השנים, למרות שאם חושבים על זה אני תמיד הייתי מלאה יותר מכולם, תמיד הייתי ה"שמנה" בחבורה וזה לא הציק לי כ"כ כמו שזה מציק לי היום כי תודה לאל נפלתי על חברים מתחשבים.
למה דווקא עכשיו החלטתי לשנות אורך חיים ולרדת במשקל?
כי רק עכשיו הבנתי מה שאבא שלי היה נוהג לי לומר: רק כשגדלים מנסים לתקן את הרע בדיוק בדקה 90, לפני שמאוחר מידי, כאשר זה יותר קשה.
למרות שהייתי בשחייה, וכרגיל הייתי היותר גדולה, התוצאות שלי היו טובות אם לא יותר מהילדים הכי רזים והגבוהים שנמצאים בכושר.
לא התביישתי ללבוש בגד-ים ולא התביישתי להתלבש ליד הילדות הרזות.
אבל עכשיו... עכשיו הסיפור הוא שונה ובהרבה.
כל מי שמכיר אותי אומר לי שאני יפה, ובאמת אני לא מחשיבה את עצמי מכוערת, אני אוהבת את עצמי כמו בשאני, אבל, והנה בא האבל החשוב ביותר: אבל אם היית קצת יותר רזה היית כוסית
שימו לב שהמילה "אם היית" היא מילת מפתח.
בד"כ הייתי מתעלמת ומקבלת את המחמאה בלי ההערה, ואז באו הימים שהייתי חושבת לעצמי: ואללה, ומה היה קורה אם באמת הייתי יותר רזה?
אנשים היו לוקחים אותי יותר ברצינות? לא הייתי מתפדחת לאכול במקומות ציבוריים? לא הייתי מרגישה רגשות אשם על זה שאני קונה חטיף באחת מהפיצוציות וכל הלקוחות "מסתכלים" עלי ועל מה אני לוקחת?
פה, היום. החלטתי סופית:
אני לא רוצה לקנח את גיל 45 עם התקף לב, אני לא רוצה לעלות קומה במדרגות ולהתנשף למוות, אני לא רוצה לחפש כל החיים שלי חנויות בגדים עם מידות נורמליות ולא P או .XS
מצד שני אני גם לא רוצה כל הזמן לחפש מידה 42-44 ואם צריך גם 46 בשביל להרגיש בנאדם ולא כמו איזה שק.
אני רוצה להיות בממוצע, בסביבות ה 40-42.
ולכן החלטתי שהצעדים שלי יהיו:
- להרשם לחדר כושר
- להפסיק עם הג'אנק פוד
- להתחיל לאכול בריא
אני באמת ובתמים מקווה שאני יצליח, כל שבוע אני ישקל יבדוק מה מצב המשקל, יתעד הכל פה בתקווה לזכות קצת בתמיכה 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
