ניראה כאילו אני משחקת תפקיד ראשי
אבל מבפנים הכל מרגיש כ"כ משני.
כאבי נפשי חרוטים על הדפים
כי למי באמת אכפת מסיפורים?..
מוקפת בדמויות ללא זהות
ואין מי שיחלוק את הכאב מן מאבלות.
אני בכיתי בשבילי ובשבילך,
בכיתי דמעות לשניים,
צועקת את כאב ליבי למרחקים
אך הצלליות רק נועצו בי מבטים אדישים.
התחלה חדשה לכל דבר
מחשבות שמתרחקות מן העבר
הזמן שמפצל את האמת
זה מרגיש מעט בודד.
כשניראה שכבר נשכח,
לפעמים הכל חוזר
אני מסתובבת במעגל אחורה
המחשבות חוזרות להתרוצץ.
הכאב אף פעם לא נותן לשכוח,
והזמן אף פעם לא עושה את שלו
מה יעשה שהפצע בלב יסתם?
מה יעשה שהכאב יגמר?
אני לא אוהבת להתלונן...אפילו במחשבות שלי לעצמי..אבל זו אבן כבדה על הלב.
לפעמים אני מרגישה שאני פשוט רוצה לצאת ולצעוק. לצעוק צעקה כזו מבפנים כאילו הלב צועק, שזה פשוט יצא מתוכי כמו אוויר שנושפים בחוזקה...שיצא כל ה...לא יודעת איך לתאר את זה אפילו....כל המה שמעיק לי כ"כ....
מבחוץ זה ניראה כמו חיים מושלמים, אבל זה לא נכון. אני לא מרגישה שאני באמת יכולה לדבר עם מישהו..אפילו שמתעקשים שאספר מה קורה אצלי בפנים, הם או לא מבינים או מאלצים את עצמם להקשיב עד הסוף. אני רואה את זה בעיניים, בתגובות שלהם, בתנועות הגוף.
זה קשה.
וזה מרגיש יותר מדי בודד.
אני מתחילה את היום עם תחושה כבדה. כשאני עם עצמי זה עוד קצת נסבל, אבל כשאני יוצאת אל העולם זה הופך לאפילו קשה יותר כי אני צריכה להעמיד פנים. להעמיד פנים שהכל בסדר או להעמיד פנים שאני אסתדר, שאני לא מרימה ידיים. להעמיד פנים שאני חזקה ושאני אתגבר. להעמיד פנים שאני לא חושבת על הדברים שמטרידים אותי. זה קשה. התחושה הכבדה גם ככה לוקחת יותר מדי מאמץ, אז העמדת הפנים הזו פשוט גומרת אותי. ובסופו של כל יום אני מרגישה כאילו יצאו לי כל המיצים ומה כבר עשיתי? סך הכל ראיתי כמה אנשים...כמה אנשים שחלק גדול מהם נחשבים לאנשים שקרובים אליי.
ובסוף כל יום כזה אין מישהו שיבוא ובאמת ינחם טיפה שאני ארגיש שיש למי לפנות וזה יחדש מעט את מאגר הכוחות שלי ליום הבא. במקום זה אני מוצאת את עצמי מנסה לטפל בבעיות של אחרים. אבל אני אוהבת לעשות את זה, אני אוהבת לראות שעזרתי. ויש ביכולתי לעזור, אני יודעת את זה. אבל זה פשוט ניראה כאילו כל מה שאני עושה זה רק לתת מעצמי. אני סוחבת בעיות שלי ובעיות של אחרים. אני נותנת מעצמי לאחרים ונותנת מעצמי לעצמי כדי לשמור איכשהו על השפיות עם כל הכאב הזה שיש בפנים. ובסופו של דבר אני מרגישה שאני נשארת עם כלום...
אני לא יודעת איך לפתור את הבעיה הזו וגם אין לי כוח לחפש פתרון לזה.
כל פעם שחיפשתי את הפיתרון הוכחתי לעצמי שוב ושוב שאין לזה פיתרון.
כל יום כמו נצח.
כל שניה כמו אין סוף.
כל יום אני עייפה יותר ויותר..מותשת לא רק נפשית אלא גם פיזית מכל זה. העמדת הפנים הזו שואבת ממני את כל הכוחות והם לא מתחדשים. כי אין מי שיחדש אותם.
הכל פשוט מרגיש חסר משמעות.
אני כ"כ רוצה להפסיק להרגיש לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
