מצאתי את עצמי בדרך הביתה מעיר האורות- נתניה.

עליתי למונית שירות שתמיד מחכה על אותה פינה ומפריעה לתנועה לזרום

כבר מתוך הרגל באתי להזיז את הידית של המושב להזדחל לי לתוך הכיסא מלא האבק ולנוח

מהמירוץ היומיומי, אך אבוי! הידית לא זזה.

ניסיתי מושב אחר ולא צלחתי. לפתע באה נערה דתייה מאחורי המונית ונחלצה לעזרתי.

היא ממש כרעה על הברכיים וניסתה בכוח להזיז את הידית שנשארה במקומה.

כשהנערה חזרה למקומה חשבתי לעצמי שאם לא הייתי קוראת היום את הפוסט של דאלי אז סביר להניח

שהמחשבה שהמחווה מעידה רק על הבחורה בפרט ולא על הכלל לא הייתה עוברת לי בראש,

אפילו לא בטוח שהייתי מקדישה לזה מחשבה נוספת.