שאלת אותי אם אתה יכול לנשק אותי ואני אמרתי לך 'אולי'.

פתאום הרגשתי את השפתיים שלך על השפתיים שלי, קיבלתי ממך נשיקה קטנה ומתוקה.

נעמדת ולקחת צעד אחורה 'אני רוצה לחבק אותך' אמרת לי...

משכת אותי אלייך ואני שכבר הרבה זמן לא התרגשתי ככה, לא הצלחתי לעצור את הדמעות.

כששאלת אותי מה קרה אז אמרתי שהכל בסדר, הסתכלת עליי במבט של 'נו בחייאת, את בוכה אחות שלי'

ואמרת לי 'בואי שימי ראש'. חיבקת אותי ונרגעתי.

יש לי תחושה שאם אני לא אכתוב דברים אני לא אזכור אותם, עם הזמן... וזה סיפור שאני אשמח לזכור ולספר.

החלטתי עם עצמי שאני מחפשת את הדבר האמיתי, ואני בטוחה שאני אמצא.

אומרים לי שזה 'מגיע לי' ואולי זה באמת נכון. והלוואי וזה יקרה.

אבל זהו זה- בלי פשרות ובלי לדפוק חשבון יותר מדי, אני הולכת 'למצוא' את האחד שיאהב אותי

וילך איתי עד הסוף.

את הבחור הזה שיכריח אותי לעלות על האנקונדה, זה שידע שכשאני כותבת/אומרת 'ביי' אז אני עצבנית/מצוברחת/מבואסת,

זה שידע לזהות את החיוכים המזוייפים ומתי באמת רע לי, זה שישלח לי הודעה חמודה אפילו שדיברנו לפני דקה.

יום יבוא.