אין לי רגע דל

נתחיל מהסוף.

אני הרוגה. תשושה לגמרי. ממה שראיתי במראה באמבטיה, גם חיוורת מאוד.

יש לי בחילה נוראית והדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות כדי להצליח ללכת לישון ולקום מחר בבוקר למבחן בדיני אתיקה שהייתי אמורה ללמוד אליו באדיקות כל אחר הצהריים, זה לשתות אלכוהול. והרבה. למרות שלא בטוח שגם זה יעזור.

לפני חצי שעה בערך יצא מכאן שמוליק. בחורצ'יק חביב מגבעתיים, חובש כיפה, ימני בדעותיו וסרבן פינוי מובהק, עם כי למרבה ההפתעה בעל סובלנות כשל דוב נמלים המחכה לארוחת הצהריים שלו שתצא מחור באדמה.

הוא גדל באחד ממושבי הדרום, מאלו שאף אחד מעולם לא שמע עליהם. היום הוא אמנם גר בגבעתיים, אחרי שעזב את עבודתו הקודמת במשרד רואה חשבון ופתח עסק עצמאי, אבל כפי שתראו מייד אולי אפשר להוציא את המושבניק מהמושב, אבל אי אפשר להוציא את המושב מהמושבניק...

כשהתקשרתי אליו היסטרית ובוכייה כולי, אחרי שניסיתי את כל חברי הזכרים - שבימים כתיקונם מאוד אוהבים לאחוז בתדמית של גבריות מסוקסת - שהשיבו פני ריקם, הוא הבטיח להגיע תוך שעה-שעה וחצי. נשמע כמעט נלהב.

זה היה אחרי שהחלטתי שבבית אני לא יכולה להשאר ויהי מה. לא אכפת לי לישון הלילה ברחוב, אפילו על הספסל בכיכר, אבל חי אלוהים! אני הביתה לא חוזרת. נקודה. אז הלכתי ל"סנטר". נו, מה כבר יכולה בחורה היסטרית לעשות...

ודווקא הייתי די רגועה כשהתיישבתי לקרוא את 120 העמודים שהיה עלי לקרוא לקראת המבחן מחר. היו לי גם עוד כמה מאות סעיפי חוק לקרוא, אבל יאללה, מי סופר. שלווה ורוגע שרו עלי עת התיישבתי למלא את חובותי האקדמיות בפעם האחרונה לפני הפעם האחרונה.

ואז - לפתע פתאום דינדן לי המייל, אות כי הגיעה הודעה חדשה. משכתי מול החומר עד סוף הפיסקה ורק אז ניגשתי לי מעדנות אל המחשב, בלתי מודעת בעליל למחזה הבלהות שעתיד להגיח בזווית עיני מספר שניות מאוחר יותר, שיגרום לי להחליט מיד כי טוב עלי מותי מחיי...

כותב מוכשר הוא הדרעק (צר לי יקירי שאיני יודעת כיצד ללנקק לבלוגך, למרות שלמתעניינים (ובצדק!) - הוא בטח יגיב פה לא עוד הרבה זמן) ופוסטו האחרון עליו הודיע לי המייל, דווקא עורר בי תגובה מסוג א'-א' שכבר היתה מוכנה לי בקצות האצבעות להקלדה עיוורת לוויית חיוך משועשע, שהייתה מעלה וודאי גם על פני קוראיה חיוך דומה.

אבל לא! באחת נטרפו הקלפים. לא תגובה ולא נעליים. צרחה מקפיאת דם נחלצה מגרוני והחרידה את כל כ-60 המטרים הרבועים של דירתי הלא צנועה.

מוזר שהמחשבה הראשונה שחלפה בראשי הייתה - שיט! למה אין לי חבר?!?!?!? הוא וודאי היה מציל את המצב.

אבל בסוף נשארתי דווקא עם שמוליק, זה שבצעירותו היה מסתובב עם החבר'ה במושב ואוסף צפרדעים בשעות הפנאי.

היתה להם מן שיטה כזו: נכנסת חבורת ילדודס עמוק אל תוך העשב, מוחאת כפיים ומשמיעה רעשים לרוב, ובאחת - משתתקת.

הו אז מתוך הדממה היה "מנהיג הצפרדעים" נותן את קרקורו הראשון, זה שלאחריו הייתה כל חבורת הצפרדעים עונה לו במקהלה. אבל בשביל המנהיג זה כבר היה מאוחר מדי. בפעם השלישית לקרקור הסולו שלו, הוא כבר היה אצל שמוליק ביד.

אלא שהלוואי שהיתה זו צפרדע אותה נזעק שמוליק, שנקרא בדפי זהב "המרכז להדברת מזיקים", ללכוד. הלוואי.

ח-ו-ל-ד-ה! חולדה בגודל של כלב מסוג פיקינז פילחה באחת את עיני, מותירה אותי רופסת ושדודה אל מול מראה.

כנראה שלצרוח לשווא היה מוצאי היחיד. לצרוח, וכמיטב המסורת הנשית הידועה לשמצה לעלות על השולחן הראשון שנקרא בדרכי. ליטרלי! (בחיי).

והחולדה האפורה, אותה בת זנונים מכוערת וארוכת הזנב שחצתה לה בשלווה את פרקט המטבח שלי, ממש לא התרגשה.

נתנה בי מבט של - "אחותי, מה את קופצת?" וחמקה לה חזרה אל חורה. להיכן בדיוק לא העזתי להסתכל.

אבל שמוליק מצא אותה בשניה. מיד כשנכנס אלי הביתה כבר היו הוא והחולדה מסתכלים אחד לשני בלבן של העין ברווח שמתחת לארונות המטבח. אבל היא חמקה לו הבת זונה. חזרה חזרה אל צינור הביוב שהדייר הקודם הרשלן הותיר פתוח מתחת לכיור.

אז עכשיו זה רק אני. אני והחולדה שמתגוררת לי דרך קבע, בלי לשלם שכר דירה, מתחת לארונות המטבח.

אלא שהלילה, עד שמחר יגיע השיפוצניק לאטום לי את כל הרווחים בין הארונות לקיר, מחכות לה שתי מלכודות דבק אכזריות משני הפתחים הפוטנציאליים ליציאתה. ואני? אין דבר שאני מייחלת לו יותר מאשר למצוא אותן ריקות מחר בבוקר.

בכל מקרה, שמוליק הבטיח לבוא לפנות את הגוויה. גם את שלי אם צריך...

מסקנה: אני עדיין צריכה חבר!

:-)

(יאללה, תאחלו לי לישון הלילה, למרות שאם אני עדיין מצליחה לבנות לכם סיפור כהלכתו ועוד לחייך בסוף, אולי לא אבדה תקוותנו...)