לפני שיצאתי מרחתי לק אדום-בורדו כזה. כהה מאוד. אני לא בטוחה שזה היה יפה, אבל היה בזה משהו. דרמטי טיפה.
הציפורניים שלי קצרות עכשיו. בדיוק הפסקתי לאכול. זה עניין של חודש-חודש וחצי עד שהן מתארכות שוב. ואז הן מאוד יפות. מאוד מאוד יפות. אבל עכשיו הן ניצנים. עם טאצ' של בוסר.
במוצ"ש עומד להתרחש אירוע מאוד חשוב.
י', איש אהוב ויקר, ששנים אני עובדת בשבילו בהתנדבות (כי כל כך הרבה אי-צדק וכל כך הרבה כעס יש בסיפור שלו) מסיים את הפרק ההוא בחייו.
המשפט נגמר. הוא זכה. אפשר אפילו לומר ניצח (למרות שאין אף פעם צדק אמיתי, ואת זה אומרת לכם מישהי שסיימה משפטים, שאשכרה קראה פסקי דין. אין דבר כזה.).
כל כך הרבה תקווה השקעתי בסיפור הזה, כל כך הרבה אהבה, כל כך הרבה אכזבה וכל כך הרבה כעס, על איך מדינה אחת יכולה לעשות דבר כל-כך נורא לנער קטן אחד. קטן אחד.
אבל זה נגמר בשבילו. הוא ניצח. זה לא אומר שצמחו לו רגליים, אבל הוא ניצח.
אז במוצ"ש אנחנו חוגגים חגיגת ניצחון.
ואני יודעת, שאם יש דבר חשוב אחד, גדול אחד, שעשיתי בחיים, זה זה.
ועכשיו שיתחיל לחיות. רק שיהיה לו טוב בחיים.
שידע שיש אנשים שיכולים לאהוב אותו ככה, בלי תמורה, ושמוכנים לעשות בשבילו הכל.
סתם. ככה. כי הם כאלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
