אין לי רגע דל

ברררר...

תמיד ידעתי לספר סיפורים טובים. או שתמיד סיפורים קרו רק לי.

די בוודאות לומר אפשר לומר שאם יש איזה סיפור מסתובב בסביבה, בטח תהיה זו אני שתחיה לספר עליו.

הנה למשל, סיפור אגדה. נקרא לו:

"סיפורים לשעת לילה מאוחרת"

אין צורך למקם את הסיפור כרונולוגית. הוא טוב לכל זמן. היה אז כמעט קיץ. שלהי האביב.

הגעתי הביתה בשעה קצת הזויה. 7:00 בבוקר נגיד.

ונכנסתי למיטה. עייפה, מותשת ולא לגמרי בפוקוס.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי מחוץ לדלת של הבית ולא היה לי שום מפתח ביד.

"חפיף" אמרתי לעצמי, אני אתקשר למישהו, בטוח נתתי למישהו מפתח ספייר של הבית.

ואז פתאום נזכרתי - שיט! אין לי טלפון עלי.

הבטתי כה וכה, ותוך שאני דופקת בפראות על הדלת כדי שמישהו יפתח לי, אט אט מחלחלת לתודעתי ההכרה שאני מחוץ לבית, הדלת נטרקה ואין לי שום דרך לפתוח אותה והבית ריק מבפנים.

ואז עוברים עוד כמה רגעים ואני קולטת שאני ערומה.

לגמרי.

בחדר המדרגות של הבניין.

מה עושים עכשיו?

א. אני נכנסת להיסטריה ומתחילה לבכות.

ב. אני בולעת את גאוותי ומעירה את אחד השכנים.

ג. אני מסתדרת איכשהו.

ד. אני מתעוררת.

נו? מה אתם אומרים?

רמז: בשעה 9:15 כבר הייתי חזרה במיטה.