אין לי רגע דל

בעיניים שלך אני רואה שאתה מרגיש בר מזל.

אני רואה איך אתה מסתכל עלי, אני רואה כמה אתה אוהב לחבק אותי. אני רואה כמה אתה אוהב שאני מחבקת אותך. וזה נעים גם לי. אבל לפעמים זה מביך אותי. כי לא נוח לי להיות יותר מסוייגת ממך לגבינו...

למרות שאני יודעת שאתה מרגיש שאני לא רוצה שתלך, אפילו שאני משלחת אותך לביתך כל לילה, לא מסכימה שתשאר לישון, ואתה בכזאת רגישות מדהימה מציע את זה בעצמך, מחכה שאני אגיד לך להישאר.

עוד לא אמרתי לך.

כי משהו בי נורא חושש. אני עוד לא רוצה שתישאר, בדיוק מאותה סיבה שאני חותכת לך ממפגש באמצע היום, כשאני יודעת שאתה יודע שאין לי שום דבר חשוב אחר לעשות, ושאני סתם רוצה להיות לבד.

וזה לא אכפת לך. אמרת את זה בעצמך, אמרת שזה לא מזיז לך. ואני כל כך שמחה שזה לא. כאילו משהו בך יודע שכשאני ארצה אני ממילא אבוא. אני לא צריכה שיחזיקו אותי בכוח.

ואתה גם לא מופתע ממני. כל הרעיונות הלא שיגרתיים שלי, בכלל לא מרגשים אותך. זה אולי אפילו נעים לך, אני מרגישה שאתה נהנה.

וגם אני נהנית ממך, בחיי. אתה מצחיק אותי נורא לפעמים. ולעיתים כל כך נדירות אתה מדבר שטויות...

כשדיברנו עמוקות, כמעט עם כל דבר שאמרת יכולתי להסתדר, אף פעם עוד לא הקפצת לי איזה פיוז. חוץ מפעם אחת, שהסברתי לך בדיוק למה היא הקפיצה לי אותו. ואתה הבנת נראה לי. הרגשתי שחשוב לך להבין.

אבל למרות הכל, יקירי, אני עוד לא בטוחה שיש לי מקום בשבילך. אני עוד לא בטוחה שאני מוכנה לקחת עוד מישהו חוץ ממני בחשבון. ואני אקח אותך בחשבון באהבה, אני יודעת. יהיה לי מאוד נעים. אבל אני עוד לא בטוחה שאני רוצה לקחת בחשבון עוד מישהו חוץ ממני.

כי כל כך חשוב לי להשאר חופשיה כמו דרור. לנהל את חיי כמו שאני רוצה. כמו שרק אני רוצה. וכשאוהבים מישהו זה אף פעם לא ככה, תמיד מתחשבים בעוד מישהו. ואני לא בטוחה שאני מוכנה לזה. בכלל לא בטוחה.

אז כל מה שאתה צריך בשבילי, זה רק סבלנות. והרבה. כדי שגם אם אני אעלם לך קצת, לא תהיה מודאג. אתה תדע שאני עוד אחזור. כשיעבור לי ואני אהיה מוכנה וזה יכול לקחת הרבה או מעט זמן.

ואם תחכה לי בסוף שם אתה, אז זה כבר גורל. ונגד גורל הרי אין מה לעשות...