אין לי רגע דל

 

 

"פרנץ' מניקור אלכסוני עם מניפה", מיטל אמרה, "כדאי לך, זה יפה לאללה". אז זה מה שיש לי על הציפורניים עכשיו. כמו של פריצ'וסקעס, ציינה אמא שלי. כולן כאן כאלה, הסכמנו. פריצ'וסקעס.

אחרת איך אפשר להסביר את כמות המספרות שיש פה בקריות. רק מלספור אותן בשדרות גושן בלבד(בילדותי הן עוד היו "שדרות השופטים"), אי אפשר להמנע מלחשוב שכולן כאן מתפנפנות ועושות מניקור-פדיקור לפחות פעמיים ביום. אחרת למה צריך כל כך הרבה?

אבל אני עושה פעם בחצי שנה ולזה יש לי את מיטל. במקור משדרות מסתבר. היום עשינו ברטר. אני הגעתי באחת, אחרי ששיגעתי אותה עשרים פעם לפני כן עם השעה המתאימה, ואחרי שהיא עשתה לי את הפרנץ' המומלץ שלה, אני מרחתי לה לק. בורדו. מ-א-מ-ם! ואז היא גם סיפרה לי כמה היא רוצה לבוא לתל-אביב וכמה היא מתה לעבוד במספרה שהידיד שלה עובד שם, וכמה אין לה אומץ לעשות את זה ואיך היא כבר מתה להתחתן. צעירונת. רואים עליה שהיא ילדה טובה, אפילו שאתמול, היא סיפרה לי, היא חזרה בשלוש וחצי בלילה הביתה. "יומולדת" היא ענתה כששאלתי מאיפה. אה-הא, רציתי להגיד לה, אחותי, התירוץ הזה לפה יבש ושקיות מתחת לעיניים בכלל רשום על שמי... בסוף היא גם לא לקחה כסף, למרות שהתעקשתי שזה היה בהתנדבות. סגרנו על התחשבנות בפעם הבאה. אני אדפוק גם איזה פדיקור לאות הוכרה וכדי להיות א-גרויסע-פריצ'וסקה. אוברול קומפלט!

נורא שונה פה הכל בקריות. וגם בחיפה. עושה לי טעם של געגוע. אבל געגוע שליו. לא משהו לרוץ אליו בלי להביט אחור, רק מן-  I'll allways have Hifa... עוד אופציה שכדאי לשמור.

ובלילה, הוד-פריצ'וסקיותי, נסעתי לחיפה, לחזות מה יפה הוא הכרמל בעונה זו של השנה, וכמה נאים הבארים המלבלבים בו, עת יורדת החשיכה על ההר. בחיי, אם לא הייתי מכירה את תל-אביב, הייתי חושבת שכולם פה שיכורים. או קולומביאנים. יש פה גם המון בתי קפה.

אני אשאר בתל-אביב בינתיים. אחר כך נראה.