לא כתבתי כאן קצת יותר משנה, נכנסתי לכאן אולי חמש פעמים במהלך השנה הזאת וכל פעם עמד לו הפיתוי לכתוב משהו, אבל כשניסיתי לנסח משפטים ופסקאות לא הצלחתי, אז נכנסתי לבלוג השני וכתבתי שורה קצרצרה שקולעת בול.

פה ושם נכנס בן אדם לחיים שלי שמשנה הכל, רק אחרי שהכל נגמר ומאחורינו אני בעצם מבינה למה הוא נשלח לחיים שלי. לדוגמא, השיברון לב ההכי גדול שלי היה חייב לקרות כדי שאני אפסיק לבלוע עלבונות ולהבליג על כל דבר, לפעמים הסבלנות היא מזוכיזם חסר טעם שלא יוצא ממנו כלום למעט אכזבה, וכאלה יש לנו בחיים מספיק.

הבחור הבן 30 נכנס לחיים שלי כדי שאני אלמד להעריך את הזמן שלי נכון ואקח הכל בפרופורציות.

אתה נכנסת לחיים שלי כדי שאני אזכר כמה מדהימה, אוהבת ומאושרת אני יכולה להיות.

אבל הגרוע מכל הוא שהייתי ועדיין נותרתי פחדנית, פשוט הפחדים שלי התחלפו. פעם פחדתי לקום וללכת, לעזוב הכל ולשחרר וכיום אני עושה את זה בקלות יתרה, קופצת ומנתרת מדבר טוב אחד לדבר הטוב הבא, לעיתים נדירות אני מביטה לאחור וגם זה רק בשביל לצחוק, כי החיים הם הרי צחוק אחד גדול ואני לא מצליחה לקחת שום דבר ברצינות.

היום אני מפחדת לקפוץ למים. היום אני מפחדת לתת למישהו את ההזדמנות הקטנה ביותר לפגוע בי. אני בלתי פגיעה וחסרת רחמים וסנטימנטים ולפעמים אני גם גאה בזה. אני היום, זה כל מה שרציתי להיות כל פעם כשבכיתי מתוך כאב לב. אבל בימים האחרונים אני כבר לא כל כך גאה בזה כי סך הכל אם זה לא יבוא מבן אדם אחר אני בסופו של דבר אשים לעצמי רגל ואפגע בעצמי. קצת שכחתי שזה בסדר להרגיש, זה בסדר להיפגע וזה בהחלט בסדר להיות עצובים בגלל בן אדם אחר, כי זה מה שכל כך נהדר בנו בני האדם, הרגישות הזאת שיש בנו.

אני אוהבת הכל, אני אוהבת את עצמי, אני אוהבת את החברים שלי ואני אוהבת את החיים, אוהבת הכל חוץ מאת הצד השני, הלוואי והייתי מרגישה את זה שוב גם אם זה אומר שהלב שלי ישבר, שוב.

אני מבטיחה לעצמי שכשאני אכיר את הבחור הבא אני אתגבר על הפחד הזה. הייתי אומרת את זה עלייך, אבל בוא נודה בזה, המערכת יחסים שיכולה להיות לנו לא שווה את זה ואני מרגישה מעולה עם זה.